רוחאני במגננה לאחר שתקף את "המוסדות הכוזבים" של השמרנים

המתקפה של נשיא איראן חסן רוחאני על "המוסדות הכוזבים" שנשלטים בידי כוהני דת שמרנים, בנאום שנשא בפני הפרלמנט ב-10 בדצמבר, הוביל לתגובת נגד גם מצד מתנגדיו הפוליטיים מקרב השמרנים וגם מצד המפגינים עצמם, שמאסו במצבם העגום של הממשל במדינה ושל הכלכלה.

נרגס באג'עלי מדווחת: "המחאות שפרצו במשהד ב-28 בדצמבר היו תגובה מצד השמרנים לרוחאני, בעקבות הדברים שאמר בעניין התקציב, ושאר ניסיונותיו לבלום את כוחם של השמרנים. רוב הפרשנים שדנו בסיבות להתפרצות הפתאומית של המחאה מייחסים אותה לניסיונותיהם של השמרנים לארגן עצרות נגד רוחאני, לקראת עצרת התמיכה במשטר ב-30 בדצמבר, מסורת שייסד המנהיג העליון ב-2009, לרגל דיכויה של התנועה הירוקה. אכן, משהד ידועה כעירם של שניים מיריביו הגדולים ביותר של רוחאני בבחירות לנשיאות ב-2017, אבראהים ראיסי ומוחמד באגר קאליבאף. הכוונה הייתה שהמחאות יגיעו לשיאן בעצרת גדולה ב-30 בדצמבר, אך למרות כוונותיהם של השמרנים, מרגע שיצאו האנשים לרחובות, הם החלו לקרוא סיסמאות בגנות המנהיג העליון ונגד המשטר בכללותו".

ההפגנות פרצו בשעה שתחנות טלוויזיה "עצמאיות" כביכול, המזוהות עם המנהיג העליון האייתוללה עלי חמינאי, ניסו לבדל בין חמינאי עצמו לבין התסכול הגובר והולך ממצבה העגום של הכלכלה האיראנית, למרות ההקלה בסנקציות לאחר החתימה על ״תוכנית הפעולה המשותפת והמקיפה״ (הסכם הגרעין) ב-2015.

על פי באג'עלי, מפיקי הטלוויזיה התומכים בחמינאי "הבינו עד מהרה שהם שוב עלולים לאבד שליטה בנרטיב, אם ימשיך בדרך שהתווה. וכך, החלו אולפני ההפקה של הממשל ליצור סרטוני וידיאו שמדגישים את הקשיים הכלכליים ותוקפים את התנהלותם של רוחאני ושל ממשלתו. ההפקות החדשות והמהוקצעות הללו אמורות להיראות ביקורתיות, אך בסופו של דבר הן מחזקות את האמונה בטוהר מידותיו ובהנהגתו של המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמינאי. שידוריה של תחנת Avant TV היא דוגמה עדכנית אחת לאופן שבו השסע בתוך הרפובליקה האיסלאמית והאופוזיציה למשטר מוצאים את ביטויים בנוף התקשורתי".

סעיד ג'פארי מדווח: "בזמן שהמחאות נמשכות בערים רבות באיראן, הרפורמיסטים מבקשים מהתושבים לגלות איפוק בגילויי הכעס שלהם. ההפגנות, שהיו מלכתחילה כלכליות באופיין ולאחר מכן התפשטו והפכו למחאה נגד בעיות אחרות, לא התקבלו בעין יפה מצד הרפורמיסטים בתוך איראן".

"בעקבות התגובות הללו", כך לדברי ג'פארי, "אנשים רבים ברשת, במיוחד מחוץ לאיראן, מתחו ביקורת נגד הרפורמיסטים וכינו אותם אופורטוניסטים ואנשים תאבי שררה, שרק רוצים לשמור על כיסאותיהם בכל מחיר. אבל האמת היא שהרפורמיסטים מתנגדים אידאולוגית לחילופי משטר ולשינויים רדיקליים. ממש כשם שלא רצו להפיל את הממשלה בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות איראן ב-2009, וביקשו רק לפסול את תוצאות הבחירות, גם היום הרפורמיסטים לא מחפשים פתרון קסם רדיקלי, ובמקום זה מעדיפים להתגבר על אתגרים באמצעות רפורמה הדרגתית".

מוחמד עלי שעבאני כותב שיש עדיין סיכוי לרוחאני למנף את המחאות כדי לקדם את האג'נדה הרפורמיסטית שלו. "במקום להניח למחאות להפוך לכלי ניגוח בידי מתנגדיו מבית וכאמצעי שיאפשר לקיצוניים לחזור ולהיות רלוונטיים", כותב שעבאני, "רוחאני חייב לפעול ביחד עם המנהיג העליון כדי לשכנע אותו בצורך להתמודד עם מוקדי כוח וכסף בלתי-מוסברים. הנשיא ירה יריית פתיחה חשובה בעניין זה, כשפרסם פרטים על הקצאות תקציביות ובעקבות החשיפה שלו על ההשפעה המופרזת שיש לשחקנים עלומים על שוקי ההון. לדעת רבים, אותה יריית פתיחה היא זו שהציתה את גל המחאות הנוכחי. ואולם בטווח הרחוק, אם ינצל את ההזדמנות שעומדת בפניו, תיפול בידיו של רוחאני האפשרות הטובה ביותר להתעמת עם אינטרסים פרטיים שמונעים ממנו ליישם את האג'נדה שלו ולהוביל לרפורמות״.

להפגנות לא הייתה השפעה על סדר היום האזורי של איראן או על מידת מעורבותה באזור. "המחאות לא ישפיעו על המצב בעיראק, וגם לא יובילו בעתיד הקרוב לשינוי של ממש, בשל השפעתה המתמשכת של איראן בעיראק באמצעות מנגנונים שונים", כותב עלי מאמורי. "ועם זאת, בטווח הרחוק, כל מה שקורה היום באיראן יחתור תחת מעמדן של איראן ושל בנות בריתה בעיראק... בעניין זה, כדאי לציין שהמחאות האחרונות הכתימו את תדמיתה המצוינת של איראן כמדינה מפותחת, מתפתחת ורבת-עוצמה, לפחות בעיני השיעים בעיראק. המחאות הן עדות לזעמם של התושבים ולחוסר שביעות רצונם כתוצאה מעוני, מחסור ותרעומת כלפי ההתערבות האיראנית באזור על חשבון רווחתם של האיראנים עצמם״.

אשר לטורקיה, מוסטפא אקיול כותב: "טורקים רבים בחרו לפרש את האירועים פחות על סמך עובדות ויותר על סמך הבסיס האידאולוגי שלהם עצמם. וכרגיל, עבור הממשל ותומכיו, לבסיס האידאולוגי הזה יש גם צד זדוני: האמונה בתיאוריית קונספירציה אמריקאית וציונית לערער את יציבותה של איראן". 

הוא מוסיף וכותב: "הפרשנים הטורקים אוהדי הממשל נראו משוכנעים בפרשנות שלהם סביב המתרחש באיראן, עד כדי כך שאחד מהם אף מתח ביקורת על הנשיא האיראני חסן רוחאני, וטען שהוא נאיבי מכדי להבחין בקונספירציה".

לפני ההפגנות, העניקה איראן עדיפות עליונה לחידוש קשריה עם חמאס באמצעות חיזבאללה. עלי האשם מדווח: "מאז ההתקוממות בסוריה, איראן וחיזבאללה שינו את סדר העדיפויות שלהם כדי להתמודד עם מה שנתפס כאיום קיומי בסוריה, ולאחר מכן גם בעיראק. על רקע זה התגלע גם קרע עם חמאס, בשל עמדות קוטביות כלפי המשטר בסוריה, שבתנועה סירבו לתמוך בו. זה לא הוביל אמנם לעצירה מוחלטת של התמיכה בתנועת חמאס ובארגונים המזוהים עמה, כמו הג'יהאד האיסלאמי, אך במקרה של חמאס הסיוע בהחלט הוגבל לזרוע הצבאית בלבד, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שמילאו בהמשך תפקיד חשוב בגישור הפערים בין שני הצדדים. ראשי הגדודים קראו לשינוי בהנהגת חמאס, והפעילו לחץ על האיראנים לעצור את קמפיין התקשורת של בני בריתם".

הוא מוסיף וכותב: "למעשה, בחיזבאללה תומכים בגלוי במה שמכונה 'אינתיפאדה שלישית' בפלסטין, שתוביל להגברת הלחץ על ישראל וכן לאתגר חדש ולאיום על ממשלת נתניהו. מבחינתו של הארגון, ישראל של השנים האחרונות מתמודדת עם מעט מאוד איומים, וזה העניק לה את ההזדמנות לנצל את הפלסטינים, ואף את ארגון חיזבאללה עצמו. ישראל יזמה תקיפות אוויריות בסוריה, על מטרות המזוהות עם הארגון, שהשתתפותו במלחמה בסוריה הגבילה את טווח התגובה שלו, ועל כן גם סיפקה לישראל את הלוקסוס של קביעת חוקי משחק משלה בסוריה".

"היום, כשהמלחמה בסוריה כבר איננה האתגר המרכזי של ציר ההתנגדות, בחיזבאללה מביטים קדימה ומתכוונים לשוב ולהפוך לשחקן מרכזי בשטחים הפלסטיניים, וכן להגדיר מחדש את חוקי המשחק", מוסיף האשם. "על כן, ההתנגדות לישראל תשוב ותהיה כעת בעדיפות עליונה, אחרי חמש שנים ויותר בתפקיד של שחקן אזורי, כארגון לא-מדינתי שקיבל מנדט לשמר את שלטונו של הנשיא הסורי העיקש בשאר אל-אסד, בנוסף ללחימה או לסיוע נגד תנועות סוניות קיצוניות, הן בסוריה והן בעיראק".

הוא מסכם וכותב: "במובן זה, בחיזבאללה יצטרכו להשקיע בזירה הפוליטית והתקשורתית גם יחד, כדי להשיג את מטרתם. חוץ מזה, הרטוריקה של הארגון תשתנה כנראה כדי להדגיש את האחדות האיסלאמית, לאחר שבשנים האחרונות אפיינה אותה עדתיות פוליטית, בהתחשב באופייה של המלחמה בסוריה... אבל זה לא הכל, שכן בציר ההתנגדות מצפים שישראל תכריז מלחמה על חיזבאללה, עם סיום הלחימה בסוריה. בכמה וכמה מקרים, דן נסראללה באסטרטגיה שתוביל לעימות מסוג אחר: הוא רוצה לעשות שימוש בכל הארגונים שנלחמו לצד הציר בסוריה. וזה אומר שבמלחמה הצפויה יילחמו לצד הלבנונים גם לוחמים סוריים, אפגניים, עיראקיים ופקיסטניים".