שותפות יהודית-ערבית עדיפה על תוהו ובוהו פוליטי

בשעת כתיבת שורות אלה [19 בנובמבר בצהריים, שעון ישראל], נותר עדין שביב סיכוי (יש שיאמרו סכנה) שיו"ר כחול לבן, בני גנץ, יחליט להרכיב ממשלת מיעוט שתישען על קולותיהם של רוב חברי הרשימה המשותפת. עם זאת, סביר יותר שגנץ יחזיר את המנדט לנשיא המדינה ראובן ריבלין, ושאזרחי ישראל (בהנחה שאף חבר כנסת לא יצליח במשך 21 יום הבאים להשיג 61 תומכים לממשלה בראשותו) ייגררו לקלפיות בפעם השלישית בתוך פחות משנה. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שאפילו האפשרות הגרועה הזאת עדיפה על פני כינון ממשלה המתבססת על חברי הכנסת הערבים. ממליך המלכים, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, הגדיל לעשות כשהציג את חברי הכנסת הערבים כגייס חמישי.

סקרי דעת הקהל אינם מבטיחים שבחירות שלישיות לא ינציחו את הסבך הפוליטי שנוצר בעקבות שתי קודמותיה. מנגד, ממשלת מיעוט הנשענת על תמיכה חיצונית רופפת, עלולה לפגוע באמון הציבור בשיטה הדמוקרטית. אך הפגיעה הזאת מתגמדת אל מול הנזק שמסב מסע ההסתה חסר התקדים נגד המיעוט הערבי. המסר שנציגי הרוב המוחלט של אזרחי ישראל – מימינה ועד כחול לבן – העבירו לציבור הערבי, הוא שתוהו ובוהו פוליטי עדיף בעיניהם על שותפות יהודית-ערבית. ודוק, הרשימה המשותפת לא ביקשה לעצמה את תיק הביטחון או שום "תיק ביטחוני" אחר. היא כלל לא מעוניינת להצטרף לשום ממשלה. לעומת זאת, כאשר החיזבאללה הפגיז את יישובי הצפון והג'יהאד האסלאמי שיגר רקטות לעבר באר שבע, גם התושבים הערבים חיפשו מחסה.

גילויי גזענות מחלחלים מראש הפירמידה ומפוררים את בסיס החברה הישראלית. אפשר ללמוד על כך ממדד הגזענות של מרכז ״חאמלה״ (המרכז הערבי לפיתוח המדיה החברתית הממוקם בחיפה) שלפיו בשנת 2018 פרסמו משתמשים ישראלים 474,250 פוסטים גזעניים ו/או אלימים נגד פלסטינים. רוב הפוסטים התמקדו באזרחי ישראל הערבים. הרשימה המשותפת והסיעות הערביות קיבלו את מספר האזכורים הגזעניים הגבוה ביותר. ח"כ איימן עודה מוביל את רשימת הדמויות שהיו למושא אלימות וגזענות עם 24 אלף אזכורים ואחריו ח"כ אחמד טיבי עם יותר מ-20 אלף אזכורים. בחמישייה הפותחת נכללו גם נשים שאינן קשורות כלל לפוליטיקה – מגישת הטלוויזיה לוסי אהריש והמתמודדת בבית ״האח הגדול״ שמס מרעי אבו מוך.

המדד השנתי על יחסי יהודים-ערבים שעורך פרופ' סמי סמוחה מהאוניברסיטה העברית צריך היה לגרום לפוליטיקאים יהודים להיזהר בדברי הסתה נגד ערבים. שיעור היהודים המכירים בזכות הערבים לחיות במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות ירד מ-79.7% ב-2015 ל-73.8% ב-2017; שיעור המסכימים עם מעמד הערבים כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות במדינה יהודית ודמוקרטית ירד מ-74.9% ל-68.1%; ושיעור היהודים המקבלים את הערבים כחברים מלאים בחברה הישראלית ירד מ-69.5% ל-61.1%. לבד ממיעוט קטן המשייך את עצמו לשמאל, רוב היהודים הביעו תמיכה בחוק לאום חדש שיכפיף את הדמוקרטיה לאופייה היהודי של המדינה.

כצפוי, חוסר אמון בצד אחד מעודד חוסר אמון בצד השני. המדד שיקף ירידה חדה ביותר בשיעור ההשלמה של הערבים עם אופייה היהודי של המדינה: מ-60.3% ב-2015 ל-44.6% ב-2017. פרופ' סמוכה הסביר את ההרעה בעמדות הערבים והיהודים, בראש וראשונה, בפעולות ממשלת הימין לצמצום הדמוקרטיה. עם זאת, ניכר ששום צד איננו רוצה לשבור את הכלים.

המיעוט הערבי ממשיך לקשור את גורלו למדינת ישראל ונאבק לשיפור מעמדו בה. הוא אינו מנתק את עצמו ממנה ומהרוב היהודי. 60% (58.8% ב-2015) מעדיפים לחיות במדינת ישראל מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, כולל מדינה פלסטינית, אם וכאשר תקום. 

"קיום יחדיו אינו מושג בנקל", כתבה ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט תאודור אור [2003], שחקרה את "ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים" באוקטובר 2000 אשר בהם נהרגו 12 אזרחים ערבים. "הוא מציג תביעות שאינן קלות לשני הצדדים. הוא מחייב להקשיב לזולת, להבין את רגישויותיו ולכבד את זכויותיו הבסיסיות". בצד קריאה לאזרחים הערבים לזכור, כי ישראל מהווה את התגשמות כיסופיו של העם היהודי למדינה משלו, חברי הוועדה הציעו לרוב היהודי לזכור, כי המדינה אינה רק יהודית אלא גם דמוקרטית, כי השוויון הוא אחד הנדבכים המרכזיים במבנה החוקתי של המדינה, וכי איסור ההפליה חל על כלל אזרחיה.

"הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבים", נכתב בדו"ח. כדי לעצור את הסחף ביחסים בין יהודים לערבים, המליצה הוועדה למצוא דרכים לחיזוק תחושת ההשתייכות של האזרחים הערבים למדינה מבלי לפגוע בהשתייכותם לתרבותם ולקהילתם. לא זאת אף זאת, "אולי הגיעה השעה לתת ביטוי בחיים הציבוריים גם למכנה המשותף לכלל האוכלוסייה".

במבט על הזירה הפוליטית בשבועות האחרונים, נראה כי הדברים החשובים האלה נפלו על אוזניים ערלות. ולא רק הימניות. בשעה הקריטית הזאת, כאשר הפוליטיקאים מגמגמים לנוכח האתגרים הניצבים בפני המדינה, המנדט צריך לעבור לחברה האזרחית. יהודים כערבים צריכים לדבר בקול אחד, צלול וברור לקידום הערכים והאינטרסים שרובם הגדול מייחל להם.