האם נתניהו יעודד התלקחות ביטחונית כדי לדחות את הבחירות?

30 ימים בדיוק חלפו מאז אכף ראש הממשלה בנימין נתניהו על כנסת ישראל, שזה עתה נבחרה, לפזר את עצמה ברוב קולות ולקבוע תאריך לבחירות חדשות (17 בספטמבר). את כל הימים האלה, וגם הלילות, בילה נתניהו במאמץ לטכס עצה ולסכל את רוע הגזירה שהוא עצמו גזר. הוא הבין שהבחירות הנוספות, חמישה חודשים בלבד אחרי ניצחונו בבחירות אפריל 2019, עלולות להפוך (מבחינתו) לאסון.

נתניהו ביצע את מהלך פיזור הכנסת כי לא הייתה לו ברירה: הדדליין שלו להרכבת ממשלה עמד לפקוע בחצות, ה-29 במאי. נגמרו לו האופציות. הוא אמור היה להחזיר את המנדט לנשיא רובי ריבלין בחצות הלילה והאפשרות שמשימת הרכבת הממשלה תוטל על חבר כנסת אחר הדירה שינה מעיניו. ריבלין יכול, על פי החוק, לתת למישהו אחר מהליכוד לנסות להרכיב ממשלה, או אפילו לבני גנץ, יו"ר כחול לבן. אם זה קורה, התוצאה המיידית היא סוף עידן נתניהו. לא מדובר כאן רק בסוף פוליטי אלא גם, כנראה, בקטסטרופה אישית: נתניהו נשבע להילחם באישומים הפליליים נגדו מכס ראש הממשלה. אם יהפוך לאקס ראש ממשלה, דרכו לכלא תתקצר מאוד. הוא לא רצה שיקרה לו מה שקרה בעשור הקודם לאהוד אולמרט. הוא הבין שצריך לסכל את הרכבת הממשלה בידי יישות שאינה בנימין נתניהו בכל מחיר, וכך עשה: הוא אכף על הכנסת הטרייה להתאבד.

למחרת, הוא צריך היה להתייצב מול התוצאות. תוך יום אחד בלבד הוא הבין שכרה לעצמו בור פוליטי. מחסום 61 חברי הכנסת שהוא צריך להשיג בספטמבר (בלי אביגדור ליברמן!) נראה בלתי צליח. הסקרים החלו להשחיר מולו. הנמסיס ליברמן החל לצמוח במקום לצנוח בסקרים. תדמית של "לוזר" החלה לגשש את דרכה אליו, אל נתניהו, שהתנחל על כס ראש הממשלה לפני עשר שנים [2009] ומסרב מאז לפנות אותו. הוא הפך לראשון בהיסטוריה של ישראל שלא מצליח להרכיב ממשלה אחרי ניצחון בבחירות וקבלת מנדט מהנשיא. לאור כל האמור לעיל, החליט נתניהו לנסות לבטל את הבחירות שזה עתה נקבעו, בכל מחיר. נכון לעכשיו, גם במשימה הזו הוא נכשל.

במאמץ להרכיב ממשלה ניסה נתניהו את הכל, כולל הכל. למרות שהוא מסית נגד השמאל והשמאלנים בישראל כבר שנים ארוכות, הוא הציע למפלגת העבודה את חצי המלכות כדי שתצטרף לממשלתו. ההצעה הזו הלכה ותפחה ערב פיזור הכנסת, עד שעת ההצבעה ממש. בשלב מסוים הוא הסכים להסתפק רק בשני עריקים משורות העבודה, אבי גבאי וטל רוסו, אך גם כאן הוא כשל. במקביל, ניסה לשכנע את כחול לבן להצטרף לממשלתו, כולל רוטציה בתפקיד ראש הממשלה. גם זה לא צלח.

לשיא השיאים הגיע נתניהו בשבועיים האחרונים, אחרי פיזור הכנסת, כשניסה לייצר ברית פוליטית עם 10 הח"כים הערבים של חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד. כן, אותם ח"כים שהפכו משוקצים גם ובעיקר בזכות הרטוריקה של נתניהו, הפכו פתאום למשענת הצלה פוטנציאלית. בן לילה נשכח העניין הפוליטי כלא היה ונתן אשל, אחד המקורבים ביותר לנתניהו, פרסם שני מאמרים (בהארץ ובמקור ראשון) שבהם הוגדר המיעוט הערבי בישראל כהזדמנות הגדולה של הימין. נתניהו מוכן היה לתת לערבים את חצי המלכות תמורת תמיכתם בחוק מיוחד לביטול הבחירות ותמיכה בממשלת מיעוט שיקים מיד אחר כך. היה זה תרחיש דמיוני, כאוטי, שהוביל עבור נתניהו יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. אבל גם התכנית הביזארית הזו, שקמה לתחייה ונפחה את נשמתה השבוע, לא התרוממה.

דבר אחד התבהר מעל כל צל של ספק: אין לנתניהו קווים אדומים, עכבות או בושה כשהוא נלחם על חייו הפוליטיים. מנגד, יש גבול גם ליכולותיו האגדתיות. עניין הערבים הפך לבומרנג שהתנפץ על ראשו. מימין החלה להתעורר ביקורת חריפה. הערבים עצמם שמרו על שתיקה, שהחמירה את המצב. פובליציסטים ומובילי דעת קהל ממגזר הציונות הדתית החלו לצאת נגד ראש הממשלה, דבר שנשמע דמיוני עד לא מזמן.

ובכל זאת יש לזכור, שנתניהו הוא אחד הקמפיינרים הטובים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. הוא מסוגל לכל דבר, יצירתי, סוחף ועמוס רעיונות. בקרב אויביו הפוליטיים מעריכים שנתניהו עוד מסוגל להפתיע עד ספטמבר במגוון אפשרויות: מאמצים להביא את נשיא סין לביקור היסטורי בישראל, להצטלם פעם נוספת עם פוטין (כבר פורסם שהמנהיג הרוסי עתיד להגיע בקרוב לארץ) ואפילו לגרור לכאן פעם נוספת את "הנשק הסודי", דונלד טראמפ. האם זה יספיק? לא בטוח.

כעת, כשהסיכויים לביטול הבחירות דרך הצבעה בכנסת נראים אפסיים, מתמקד החשש בנושא אחר, רגיש אף יותר: האם יתכן שנתניהו יעודד התלקחות ביטחונית כזו או אחרת במטרה לייצר מצב חירום מלאכותי, שיקל עליו לשכנע את יריביו הפוליטיים לדחות את הבחירות או להקים ממשלת חירום? עד כה, מחזיק נתניהו ברקורד של ראש ממשלה זהיר המתרחק מהרפתקאות צבאיות בכל כוחו. הסיבה העיקרית לגישתו זו היא יצר ההישרדות האישי. נתניהו יודע שבשני העשורים האחרונים אי אפשר לצאת טוב ממלחמה או אפילו מעימות צבאי מוגבל, גם כשהצבא הטוב במזרח התיכון עומד לרשותך. העניין שהופך את המצב הנוכחי לנפיץ יותר היא העובדה שהישרדותו האישית של נתניהו הגיעה כעת לצומת ההחלטות הגורלי ביותר בתולדותיו. המבוי שהוא ניצב בפניו נראה סתום. האופציות נעלמו, מרחב התמרון נסגר, הכביש נגמר.

בשבועות האחרונים הופכים התדרוכים של אנשי ראש הממשלה בנושאים הביטחוניים להיסטריים מעט יותר מכפי שהיו עד עכשיו. שוב ושוב נשמעות אזהרות מהתלקחות ביטחונית, בחזית כזו או אחרת. לאחרונה גם הופיע כאן מאמר המנתח את האפשרות שאיראן תשאף להדליק את החזית מול ישראל כדי להגביר את הלחץ על טראמפ. התרחישים האלה מתפמפמים ומתודלקים בירושלים. זה עוד לא אומר שנתניהו מחרחר מלחמה. זה כן אומר שהוא משתעשע באופציה.

ישראל היא מדינה שיכולה למצוא את עצמה במלחמה בכל רגע נתון, ללא אזהרה מוקדמת. החיכוך הבלתי פוסק עם איראן וחיזבאללה בחזית הצפונית יכול לצאת משליטה בכוונת מכוון או בעקבות טעות אנוש או מיסקלקולציה כלשהי. גם החזית הדרומית, מול חמאס והג'יהאד האסלאמי, רגישה ונפיצה. נתניהו יכול גם להורות על פינוי חאן אל-אחמר, יישוב פלסטיני לא חוקי שכל האישורים לפינויו כבר ניתנו (כולל בית המשפט העליון), בתקווה שהאירוע יתדרדר ויצית אלימות. מהלכים כאלה יהיו מנוגדים לרקורד ארוך השנים ואולי גם לאופיו של נתניהו.

יחד עם זאת, כשלא רק כס ראש הממשלה בסכנה אלא גם החירות האישית, אי אפשר למחוק אף אפשרות מטבלת ההיתכנויות. 80 הימים הקרובים, עד הבחירות בישראל, יהיו רגישים במיוחד.