ההתנגשות הקטלנית של גרעון ומלחמה

שתי בשורות קשות נחתו השבוע על הציבור הישראלי. הראשונה יצאה מאנשי האוצר, שדיווחו בישיבת הממשלה השבועית [12 בינואר] על כישלון כלכלי מהדהד של הממשלה בניהול הקופה הציבורית. על פי התחזית שהכינו כלכלני האוצר, בשנת 2021 יגיע הגרעון ל-4.2% מהתמ"ג. כעבור יומיים [14 בינואר] פורסם כי אגף המודיעין של צה"ל דיווח באחרונה לדרג המדיני על מפלה אסטרטגית מוחצת. אמ"ן צופה כי עד סוף השנה [2020] תהיה בידי איראן כמות מספקת של אורניום מועשר שתאפשר ייצור פצצה גרעינית אחת. על פי אותה הערכה, תידרש לאיראן שנה נוספת לייצר ראש נפץ גרעיני.  

ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להרגיע, באומרו כי "אני שב ואומר – ישראל לא תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", וניצל את ההזדמנות כדי לקרוא לכל מדינות המערב להרחיב את הסנקציות על איראן. יש להניח שנתניהו מעודכן בסירובן של מדינות אירופה, וכמובן רוסיה וסין, לענות אמן אחרי ידידו מהבית הלבן, בנוגע להגברת הלחץ הכלכלי על איראן. אז כיצד מתכוון המועמד לראשות הממשלה למנוע מאיראן להשלים עד תום השנה את תכנית הגרעין שלה? האין זו זכותם האלמנטרית של האזרחים והאזרחיות לדעת האם פניה של ישראל למלחמה כוללת – מלחמה שצפויה להפיל אלפי חללים בעורף המופקר של המדינה?

ההתייחסות הסתמית של ראש הממשלה להערכה המדאיגה של הדרג הצבאי מונעת דיון פוליטי וציבורי במדיניות שהוא עיצב וניהל לגבי הגרעין האיראני. העמימות שהוא נעטף בה, מאפשרת לו לחמוק מאחריות להחלטתה של איראן להפר את הסכם הגרעין עם המעצמות. הסיבה להחלטה הזאת ועיתויה קשורים להחלטתו של הנשיא טראמפ לפרוש מאותו הסכם. נתניהו זקף לזכותו את הצעד הקריטי הזה. כעת חובתו ליטול עליו אחריות ולהסביר לציבור כיצד הוא מתכוון להתמודד עם תוצאותיו. אם הוא יוסיף לברוח מהבשורה הזאת, על האופוזיציה לרדוף אחריו כל הדרך אל  הקלפי ב-2 במארס.   

עם בשורת הגירעון נתניהו מתמודד בדרך החביבה עליו – הסתערות על השליח. ראש הממשלה ומקהלת השרים שלו תקפו את פקידי האוצר וטענו כי יעד הגירעון נמוך מזה שהם הציגו. הם "שכחו" שלפי התחזית של בנק ישראל הגירעון הצפוי גבוה יותר מזה שמנבא האוצר. נגיד בנק ישראל אמיר ירון העריך [דצמבר 2019] כי שנת 2021 תסתיים בגירעון של 4.5%; ועד 2025 בנק ישראל מעריך כי המדינה עלולה להגיע לגירעון של 5.2%-4.7%. כיצד נתניהו מתמודד עם הפער המהותי הזה? מפסיק את הדיון. ועדיין פתוחה בפניו הדרך לגלגל את האחריות לפתחו של שר האוצר.

לא בכדי נתניהו מקפיד להפקיד את משרד האוצר בידי יריבים מבית (סילבן שלום) וממפלגות אחרות (יאיר לפיד ומשה כחלון) והופך אותם שעירים לעזאזל. יש לו סיבה מצוינת להרחיק את נושא הגירעון מהכותרות. "נתניהו היה הפוליטיקאי עם הכי הרבה אידיאולוגיה שישב בלשכת שר האוצר ב-30 השנים האחרונות", אומר ד"ר אביחי שניר, "האידיאולוגיה שלו הייתה צמצום בהוצאות הממשלה ('האיש השמן')". בשיחה עם אל-מוניטור הזכיר המרצה לכלכלה מאוניברסיטת בר אילן ומכללת נתניה, שכדי להבטיח את הקיצוץ הזה, שר האוצר נתניהו העביר חוק שהבטיח כי התקציב לא יגדל ביותר מאחוז אחד משנה לשנה ונלחם כדי שיעד הגירעון יהיה נמוך ככל האפשר.

לפתע פתאום, כשאנשי האוצר אומרים שהגירעון הצפוי ב-2020 יסתכם ביותר מ- 4%, ושהממשלה הבאה תצטרך לבצע קיצוצים ו/או להגדיל מסים, הם הופכים בעיני נתניהו לחבורה של פסימיסטים. לפי ההערכה שמציג נתניהו, הגירעון יהיה "רק "'3.3-3%, מה שאינו מחייב לטענתו פגיעה בשירותים למצביע ו/או שחיקת שכרה של המצביעה. גם הבשורה הזאת מציבה אתגר בפני האופוזיציה. על כחול לבן לחשוף את כישלונו המר של "מר כלכלה" ולהציג תכנית הבראה מציאותית, מבלי להסתיר את המחיר שהציבור יאלץ לשלם עבורה. לפי מסמך שגובש במשרד האוצר, "סך צעדי ההתכנסות הנדרשים ב-2021 יהיה יותר מ-30 מיליארד שקל".

השיחה עם ד"ר שניר מובילה להצטלבות שבה שתי הבשורות עלולות לחולל התנגשות קטלנית. לדבריו, אין זה נורא כל כך אם בשנה נתונה הגירעון קצת גדול יותר מהמתוכנן והחוב הממשלתי יגדל באחוז או שניים. אולם, הוא מציין כי זו השנה השנייה אם לא השלישית שבה הגירעון גדול מהמתוכנן. החוב של ישראל הוא עדיין נמוך בהרבה מזה של רוב המדינות המפותחות, דוגמת ארה"ב, צרפת ויוון. אולם, ישראל שוכנת באחד האזורים הפחות יציבים בעולם. לכן, כל גרעון וחוב שנוצרים בתקופה של צמיחה, כמו היום, עלולים להפוך למשקולת כבדה מנשוא בעת מלחמה. 

נתניהו קנה לעצמו מוניטין של מומחה שאין שני לו בהפיכת לימון ללימונדה. יש לצפות לכך שבשבועות הקרובים הוא יצרף את קציני אמ"ן וכלכלני אגף התקציבים ובנק ישראל לחבורת ה"דיפ סטייט"/שמאלנים/חמוצים. נשאר מעט מקום ליד חוקרי המשטרה, אנשי הפרקליטות והעיתונאים. הרבה יותר קל ונעים להרוג את השליחים מאשר להודות בכישלונות ולהציע פתרונות.