סיפוח בקעת הירדן: מתי נתניהו וגנץ יורידו את המסכות?

סיבובי הבחירות הסמוכים לימדו את הנבחרים הישראלים לשנות מדרכם. אם בעבר היו נוהגים להסיר את המסכות מיד לאחר הבחירות ומנסים להוביל לכיוון שאליו רצו באמת להוביל (מנחם בגין ונסיגתו המלאה מכל חצי האי סיני; יצחק רבין שאמר לפני הבחירות כי רק מטורף ייסוג מרמת הגולן, והודיע למזכיר המדינה האמריקאי על נכונותו לסגת, נסיגה מלאה מכל הרמה, אם ייענו צרכי הביטחון של ישראל; בנימין נתניהו שנשבע כי לא ייתן יד להקמת מדינה פלסטינית לפני הבחירות, ואילו לאחריהן נאם את נאום בר אילן שלו) – עכשיו הם חוששים מפני סבב בחירות נוסף שיתקיים, אולי, עוד מעט, ויחשוף מוקדם מדי את הפער שבין הבטחות הבחירות שלהם ונכונותם לבצען.

כיון שכך, נוצרה בחודשים האחרונים תופעה חדשה – הנבחרים נשארים במסכות למשך תקופה ארוכה מבעבר, וכך אנו מוצאים את עצמנו במערכת בחירות מתמשכת, שבה התעמולה והמדיניות משמשות בערבוביה וקשה מאוד להבחין ביניהן.

נושא סיפוח בקעת הירדן הוא קלאסי לענייננו. מאז הצטרף נתניהו למחנה מחלקי הארץ מהסיבה הדמוגרפית, הייתה בקעת הירדן שטח שממנו אמורה ישראל לסגת, אם יתמלאו תנאי נתניהו להקמת המדינה הפלסטינית. גם בנאומים היותר לאומניים שלו, הוא הקפיד לדבר על הצורך (המפוקפק מאוד, על פי דעת רבים מאוד מאנשי הממסד הביטחוני) להישאר במקום 40 שנה לאחר חתימת הסכם הקבע עם אש"ף, וטרח לדייק ולומר כי צה"ל יישאר על הירדן ולא בבקעת הירדן. אחרי הכל, ישראל לא הצליחה ליישב את הבקעה בהמוני מתנחלים, רוב המתנחלים החיים בבקעה אינם אנשים קיצוניים, ופינויים לא יהיה כרוך ככל הנראה בזעקות שבר ובעימותים אלימים.

לאחרונה הפכה בקעת הירדן לכותל המערבי החדש או לסלע קיומנו, ואין דבר דחוף יותר מאשר סיפוחה לישראל. יודעי דבר מבינים שסיפוח הגדה לא ירעיד את האדמה יותר מאשר ההכרה האמריקאית בסיפוח הגולן. שום דבר לא השתנה בחיי המתנחלים ברמה מאז ההכרה הזו, והם יודעים היטב כי שלטון אחר בסוריה עשוי להביא גם ממשלת ימין וגם ממשלת שמאל בישראל לנסות לחדש שיחות שלום עם שכנתנו הצפון מזרחית, שיסתיימו בנסיגה ישראלית מהרמה ובביטול חוק הסיפוח מ-1981.

הוועדה שהחלה לסמן את גבולה החדש של ישראל כתוצאה מ"הסכם השלום" בין ארצות הברית של אמריקה למדינת היהודים, ובה אישים כשר התיירות הישראלי והשגריר האמריקאי בישראל, שהוא, בעיקר, שגריר המתנחלים בממשלת ישראל, יצרה רושם שהיא מעריכה את החשיבות ההיסטורית ה"עצומה" של מעשיה, מה גם שראש הממשלה סבור כי מדובר במלאכה רצינית וחשובה. אבל גם הוא יודע היטב כי אין שום משמעות להסכמה אמריקאית-ישראלית שכזו, וכי כל מי שיעשה הסכם שלום עם הפלסטינים יבטל את סיפוח הבקעה, כפי שיהיה עליו לבטל את סיפוח השכונות הערביות במזרח ירושלים כולל מחנות הפליטים הפלסטינים, הקרובים כל כך לליבותיהם של הרואים את עצמם כפטריוטים ישראלים.

אבל סיפוח הבקעה הוא המסכה החדשה של נתניהו ושל הליכוד. הוא חלק מהמאמץ שלו לזכות בקולות הימין המתנחלי, המשלה עצמו כי צעדים מסוג זה הופכים את חלוקת הארץ לבלתי אפשרית. זכורה היטב הודעתו של שר הביטחון הנוכחי ושר החינוך לשעבר נפתלי בנט [2017], לאחר בחירתו של דונלד טראמפ למנהיג העולם החופשי, ואמירתו ההיסטורית כי לא אכפת לו אם פתרון הסכסוך ייעשה במדינה אחת או שתיים, כי אפשר סופסוף לקפל את דגל פתרון שתי המדינות. משפורסמה תכניתו הפאתטית של טראמפ, התגלה שאפילו בה מדובר על שתי מדינות. קשה להאמין שממשלה עתידית בישראל, אשר תבין עד כמה חשובה היא קביעת הגבול בינינו לבין הפלסטינים, תמצא פתרון מוצלח יותר (משתי מדינות) לשני הצדדים.

מאז שצמחו החשדות על מעשיו הפליליים של נתניהו, קשה להאמין כי יש משהו אחר המעסיק אותו ברצינות והמניעו לפעול כפי שהוא פועל. גם אם נותרו לו מניעים ענייניים, קל מאוד לחשוד בו כי זוהי מסכה. מהעלאת 43 בני הפלשמורה, ימים אחדים לפני הבחירות, ועד הידוק הקשר עם סודאן. אבל חלק ממעשיו עלול לגרום נזק של ממש לאינטרס הלאומי של ישראל. סיפוח הבקעה לישראל עלול לגרום לנזק של ממש ביחסינו עם שתי מדינות ערב החתומות עמנו על הסכם שלום, וכן עם ההנהגה הפלסטינית והרשות הפלסטינית שאיתה יש לישראל יחסים הדוקים ומיוחדים מאוד (אשר שני הצדדים אינם ממהרים להודות בהם). סיפוח כזה עלול לחייב אותה לרופפם או אפילו לבטלם.

מדיניותו של נתניהו, בהקשר לסיפוח, יוצרת מצב לא פשוט גם לגבי בני גנץ וכחול לבן. רוב גדול של שותפי ה"קוקפיט" מבינים היטב שאין ערך ביטחוני לבקעה בשנת 2020, למעלה מ-50 שנה לאחר שיגאל אלון פרסם את תכניתו, וכי הנזק שעלול להיגרם לישראל מסיפוח חד-צדדי שכזה, בלי שום קשר להסכמה פלסטינית, הוא חמור מאוד; אבל גם הם עוטים מסכות, וגם הם משלמים מס שפתיים לחשיבות הבקעה ומבטיחים לתבוע אותה מהפלסטינים לעת משא ומתן (תביעה שלא הועלתה בשום משא ומתן רציני על הסכם הקבע בינינו לבינם, לא במישור הפורמלי ולא במישור הבלתי רשמי).

אם הליכוד מתחפש לימינה מ"ימינה", כחול לבן מתחפשת לליכוד. רעיון העוועים של סיפוח שליש מהגדה המערבית הופך אצל גנץ לתביעה סבירה, וההזדהות המהירה שלו עם תכנית טראמפ, עוד טרם הספיק לקוראה, כמו הרעיון (שבוטל) להביא אותה לכנסת כמות שהיא ולבקש עבורה את תמיכת המחוקקים, לא הביאו לגנץ אפילו קול אחד אבל פגעו מאוד בכל מחנה השלום הישראלי, יהודי כערבי. זהו הבסיס האמיתי של כוחו, גם אם הוא מתכחש לכך.

מה שחשוב עכשיו הוא שהחשש מסיבוב בחירות רביעי לא יגרום למפלגות להותיר על פניהן את המסכות, משום שלא מדובר רק על מסכות אלא גם על מהלכים מדיניים מסוכנים לכולנו.