ההזדמנות האבודה של נשיאות מוחמד מורסי

הילד שנולד לפני 68 שנה בכפר אל אדווה שבצפון מצרים יכול היה לדמות לרבים מחבריו שגדלו לצדו, זכו להשכלה מוגבלת, ונעשו תומכים נלהבים של תעמולת האחים המוסלמים. אבל מוחמד מורסי היה תועמלן בעצמו. הוא היה ילד מחונן שנטש את הכפר, עבר לקהיר, למד הנדסה באוניברסיטת קהיר לתואר ראשון ואחר כך לתואר שני,  וקיבל מלגה נדירה מממשלת מצרים להמשך לימודיו בארה"ב.

את לימודי הדוקטורט בהנדסת חומרים עשה באוניברסיטת קליפורניה, ולאחר מכן שימש כיועץ בפרויקט בניית מנוע לחללית בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א בראשית שנות ה-80.

אחר במקומו היה אולי נשאר בארה"ב ובונה את עצמו שם, כשם שעשו גולים מצרים מפורסמים כמו עומר שריף, אבל מורסי החליט לשוב למצרים. הפרופסור הצעיר החל ללמד באוניברסיטה ב-1985 והיה תומך נלהב באחים המוסלמים ובעמדותיהם, בכלל זה התנגדותם הנחרצת לעצם קיומה של ישראל וכפועל יוצא להסכם השלום בין מצרים וישראל. בעודו מרצה באוניברסיטה נבחר בשנת 2000 לפרלמנט המצרי כמועמד עצמאי, הואיל והתנועה שבה היה חבר הייתה מחוץ לחוק.

ב-2010 פרש מורסי ממשרתו באוניברסיטה ונשא נאום מטעם האחים המוסלמים שבו הטיף לשנאת ישראל והיהודים, בין השאר בשל מה שעשו לדבריו לאחיו הפלסטינים, אולם במהלך ביקור בגרמניה ב-2013 הכחיש כי הוא שונא יהודים ואמר כי דבריו הוצאו מהקשרם. בכל זאת, נראה שהקו המבדיל בין יהודים לישראלים לא היה ברור כל כך בעיניו. הוא ראה בפתרון שתי המדינות כניעה ערבית לציונות והתנגד לו בכל תוקף, כשהוא מכנה את הישראלים צמאי דם וצאצאי קופים וחזירים, כינוי שזכינו לו גם באמנת החמאס. מבחינת ישראל, לא יכול היה להיות סיוט גדול יותר מאשר לחשוב שאיש כזה – שנחשב לנציג השוליים ההזויים – יהפוך למנהיג מצרים.

לאחר שהנשיא חוסני מובארק הודח ב-2011 במהפכה משולבת של המונים בכיכר תחריר ושל מפקדי הצבא, הוחלט לקיים בחירות חופשיות לנשיאות, והאחים המוסלמים בחרו בפרופ' מורסי כמועמד שלהם. שנה קודם לכן הקים מורסי את מפלגת "החרות והצדק", נעצר על ידי השלטונות וברח לאחר יומיים מן הכלא. מולו התמודד אחמד שפיק, שכיהן כראש ממשלה בימי מובארק, ונתפש כאיש השלטון הישן. בסיבוב השני גבר מורסי על שפיק באחוזים מעטים והפך לנשיא החמישי של מצרים ולראשון שהגיע לתפקידו כתוצאה מבחירות דמוקרטיות. בין תומכיו היו צעירים ליברלים לא מעטים שהצביעו עבורו בבחינת "רק לא מובארק ומרעיו", ואשר פרצו בצהלות שמחה עם היבחרו.

השמחה על הצלחת ההפיכה הדמוקרטית במדינה הערבית הגדולה ביותר הייתה מהולה בחשש כבד ממה שמורסי עלול היה לעולל. בישראל עלה חשש כי מדובר במי שיבטל את הסכם השלום או שיביא אותו, כפי שנרמז ערב היבחרו, למשאל עם על תוצאותיו הידועות מראש.

מורסי הפתיע ולא הפתיע. בכל הנוגע לדמוקרטיה, התנהג הפרופסור האמריקאי ומדען נאס"א לשעבר כפי שציפו ממנו האחים המוסלמים. הוא ביטל את החוקה הקודמת, הכין חוקה חדשה (שעברה, במשאל עם, ברוב של שני שלישים), נטל לעצמו סמכויות חקיקה רחבות ללא כל בקרה פרלמנטרית, והיה בדרך להפיכת מצרים למדינת הלכה מוסלמית.

אבל במה שנוגע לישראל, מורסי נהג באופן פרגמטי מתוך הבנה כי קשר טוב עם ארה"ב הוא אינטרס חשוב למצרים. אולי גם העריך שלא יזיק לארצו להיות שכנה טובה של ישראל. הוא מינה שגריר לישראל ושיגר מכתב לנשיא המדינה דאז, שמעון פרס, אשר נפתח במילים: "ידיד גדול וטוב". פרס אמר לי אז, "מילא, אילו היה פונה אלי 'מכובדי, נשיא היקר', או משהו כזה, אבל לכתוב 'ידיד גדול' למי שלא נפגש איתו מעודו, זוהי קצת גוזמה...". בגוף המכתב התחייב לשמור על היחסים הטובים בין שתי המדינות.

קשה להאמין ששנאתו לישראל חלפה ברגע שנעשה נשיא, אבל סביר להניח שהיה נבון דיו כדי להימנע מעימות עם ישראל ועם העולם שבירך על הסכם השלום אשר נחתם ב-1979 בין מנחם בגין ואנואר סאדאת במעורבותו האינטנסיבית של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. בנובמבר 2012 היה מורסי מעורב מאד במאמצים שעלו יפה להשיג הפסקת אש במבצע "עמוד ענן" בעזה. זה היה הרגע שבו ישראל הרשמית הבינה שהקשר בין מורסי לחמאס יכול גם להיות מנוף לשביתת אש ממושכת בינינו לבין החמאס.

אבל תקופת נשיאותו נמשכה שנה אחת. ביוני 2013 חזרו ההמונים לכיכרות בעקבות "המהפכה המוסלמית" שהניע, ושבועות מעטים אחר כך, ב-3 ביולי 2013, דרש שר ההגנה שלו, הגנרל עבדל פתח א-סיסי שיתפטר. משזה לא נענה לאולטימטום, הובל, אחר כבוד, לכלא.

בארצות רבות נשמעה אנחת רווחה. היו גם כאלה ששמחו על כך שהנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי הודח בהפיכה צבאית, אבל התנהלותו הבלתי דמוקרטית של מורסי הקשתה על הביקורת הזו. לרבים בעולם היה נוח יותר לחיות עם גנרל סמכותני מאשר עם איסלמיסט בעל אנגלית רהוטה, שמצא את מותו בשבוע שעבר במהלך משפטו שהתנהל בעודו במאסר.

ישראל אינה יכולה, כמובן, לבכות את מותו של מורסי. גם כותב השורות האלו, אילו נלחץ אל הקיר, היה נאלץ להעדיף את הדיקטטורה של א-סיסי על ה"דמוקרטיה" של מורסי. אבל סילוקו של מנהיג האיסלמיסטים הותיר את השלום בינינו למצרים כעיסקה בין מנהיגים, שהציבור המצרי לא לקח בה חלק. העובדה שכאשר אחד המתנגדים הבוטים ביותר להסכם הזה, הבין את הצורך לנצור אותו ואפילו לטפחו, יכולה הייתה לשכנע מיליונים עוינים במצרים להתבונן בהסכם החשוב הזה במבט שונה חלוטין. ייתכן שגם המצב בעזה היה שונה היום. אבל את זאת לא נדע לעולם.