האויב המשותף של ישראל, מצרים וחמאס

פיגועי המתאבדים, "הנשק" שחמאס הרבה להשתמש בו בימי האינתיפאדה השנייה [2005-2000], הפכו בשנתיים האחרונות לחרב פיפיות נגדו שהיכתה באנשיו פעמיים. הפעם האחרונה הייתה ביום שלישי השבוע [27 באוגוסט], כששני מחבלים מתאבדים סלפים פוצצו את עצמם בשני מוקדים סמוך לעמדות משטרה של חמאס והרגו שלושה אנשי ביטחון של הארגון.

הפעם הראשונה הייתה לפני שנתיים, באוגוסט 2017, כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו סמוך למעבר הגבול ברפיח והרג מפקד בכיר בזרוע הצבאית עז-א-דין אל-קסאם. לאחר הפיגוע, שהותיר בתדהמה את מנהיגי חמאס, פרסם הארגון הודעה בזו הלשון: "מפקד השטח נידאל אל-ג'עפרי נהרג על ידי אחד האנשים בעלי האידיאולוגיה שסוטה מדרך הישר, שפוצץ עצמו על כוח ביטחוני בגבול בין עזה למצרים".

המחבל הסלפי לא כונה שהיד. בצמד המילים "בעלי האידאולוגיה" התכוון חמאס לארגונים הסלפים שעלו וצמחו בסיני, והצליחו להקים תאי מחתרת ברצועת עזה. ברוח הימים האלה הם הוגדרו לא אחת כ"סוררים", כלומר כאלה הרואים בחמאס ארגון שסטה מדרכו, זנח את הג'יהאד והפך למשתף פעולה עם מצרים, הרודפת את הסלפים עד חורמה, ועם ישראל. שלושת אלה – חמאס, ישראל ומצרים, נחשבים בעיני הסלפים לאויבים וכופרים באותה מידה, שחל עליהם עונש מוות בשם אללה.

הפיגוע במעבר רפיח לפני שנתיים בוצע לאחר שחלה התקרבות בין חמאס למצרים; מנהיגי התנועה בעזה התחייבו לנתק מגע עם גורמי הג'יהאד העולמי (דאע"ש ושלוחותיו) בתמורה להסרת חמאס מרשימת ארגוני הטרור שעליהם הכריזה מצרים. במפתיע, תנועת חמאס החליטה להתנתק מתנועת האם "האחים המוסלמים" רק כדי לרצות את הנשיא א-סיסי, לשתף פעולה עם המודיעין המצרי ולמנוע הברחות נשק אל הרצועה וממנה. כך בן יום, אנשי הזרוע הצבאית של חמאס שהיו בעלי ברית של "בעלי האידאולוגיה" הפכו לאויביהם.

שני המחבלים המתאבדים שפוצצו את עצמם השבוע בעזה לא הגיעו ממצרים אלא מעזה, מקרב בני עמם, פלסטינים, מוסלמים מאמינים. החשודים המיידיים בתכנון הפיגוע הם גם הפעם ארגונים סלפים. בחודשים האחרונים, נוכח מדיניות הריסון של חמאס מול ישראל וקידום ההסדרה, אלה קלטו לזרועותיהם "מאוכזבי חמאס" שפרשו משורות הארגון, אשר מבחינתם סטה מדרכו.

בעקבות הפיגוע השבוע פתח חמאס בגל מעצרים מקיף ברחבי הרצועה. עד לאחרונה  הארגון דווקא נמנע ממעצר פעילים סלפים, "סוררים", מחשש שרדיפתם ומעצרם רק יחזקו את המתנגדים ויאוששו את הטענה על אובדן דרכם הג'יהאדית. אבל כעת הטרור פגע בהם בבטן הרכה, והוכיח שמחבלים מתאבדים יכולים לפגוע גם במי שהיללו וקידשו את נשק השהידים, לקידום מטרתם וביסוס מעמדם בזירה הפנים פלסטינית.

כול תא סלפי מונה כמה עשרות פעילים בסך הכל, לכן המעקב והמודיעין הנדרש כדי לעלות עליהם הוא מורכב. הארגונים הסלפים "אנסאר בית אל-מקדס סיני" ו"ג'יש אל-אומה" (צבא האומה) התפצלו במהלך השנים על רקע תהליכים ושינויים שעבר דאע"ש במלחמת האזרחים בסוריה ונוכח תבוסתו בעיראק. השגת מודיעין מדויק על פעילותם דורשת מאמץ כביר, ולצורך כך ישראל ומצרים משתפות פעולה ביניהן. שיתוף הפעולה הביטחוני היעיל הביא לשיפור משמעותי ביחסי שתי המדינות ולחימום השלום הקר נוכח האינטרס המשותף – להילחם בג'יהאד העולמי ובארגונים הסלפים שהפכו את חצי האי סיני לבסיסם.

לפי פרסום בניו יורק טיימס [2018], מאז 2016 תקפה ישראל מהאוויר יותר ממאה פעמים בשטח מצרים במטרה לסייע למשטרו של א-סיסי. הסיוע הישראלי החל אחרי הפלת המטוס הרוסי בדרום סיני באוקטובר 2015, שהיה השיא במתקפות של דאע"ש בחצי האי. התקיפות הישראליות, כך עפ"י הדיווח, אירעו לעתים בקצב של יותר מפעם אחת בשבוע, כולן באישורו של א-סיסי.

בראיון לרשתCBS  מהלך ביקורו בוושינגטון [ינואר 2019], הודה א-סיסי כי שיתוף הפעולה עם הצבא הישראלי הוא נרחב. יש לציין כי לא מדובר רק בכניסת מטוסי קרב למרחב האווירי של מצרים או בכניסת כוחות מצריים לשטח המפורז בסיני. ראש המוסד יוסי כהן וראש השב"כ נדב ארגמן מגיעים לקהיר מעת לעת לשיחות עבודה, לעתים יותר מפעם בחודש.

לשיתוף הפעולה הביטחוני יש גם צלע שלישית – חמאס. ביחסים המורכבים וההפכפכים בין ישראל לחמאס יש למצרים תפקיד משמעותי כמתווך פעיל, אקטיבי ומרסן, הרואה בארגון השולט בעזה שותף אינטגרלי הכרחי למלחמה שהיא מנהלת יחד עם ישראל נגד הג'יהאד העולמי, שלוחותיו בסיני וגרורותיהם הסלפים הפורחים לאחרונה בעזה. אלמלא המטרה המשותפת הזו, ספק אם א-סיסי היה חס על חמאס מעצם היות התנועה בשר מבשרם של האחים המוסלמים. כך גם ישראל, כמעט מאותם אינטרסים היא משמרת את שלטון חמאס בעזה ונמנעת כל השנים, גם במהלך המבצעים הגדולים ברצועה, מלהפילו. בישראל חוששים שאת החלל שישאיר חמאס, אם יופל, ימלאו הארגונים הסלפים בעזה וייווצר איום ביטחוני משמעותי על ישראל, בלי שיהיה ברצועה אף גורם מרסן או ריבון אחראי שניתן יהיה להטיל עליו מורא. לכן סיכול האיום על חמאס מצד ארגונים סלפים בעזה או בסיני הוא בלי ספק אינטרס מצרי וישראלי גם יחד.

ישראל מודעת לכך שמידע שנאסף בשירותי המודיעין שלה עשוי למצוא את דרכו לידי ראשי חמאס. לא באופן ישיר כמובן אלא דרך המודיעין המצרי, אבל בידיעה ובאישור ישראליים. אכן פרדוקס בהתגלמותו. כדי שחמאס יצליח להילחם ביעילות באויב המשותף לו, למצרים ולישראל – אויב שעלול בשלב מסוים להפנות את פיגועיו ומתאבדיו נגד שתי המדינות, נכון להעניק לו מידע מודיעיני רגיש שנאסף בעמל רב. מערכת היחסים בין ישראל לחמאס היא גם כך סבוכה ומורכבת, נפלאות דרכיה.