מדוע הממשלה אינה תומכת ביוצאים בשאלה?

שני אחים בני 19 ו-25, בנים למשפחה חרדית חשובה וידועה בירושלים, שהיו בתהליך של יציאה בשאלה, שמו קץ לחייהם בשבוע שעבר [24 בנובמבר] בדירה קטנה ששכרו באתר AIRBNB. שמותיהם לא פורסמו, כנראה בלחץ המשפחה, וההתאבדות הכפולה הזאת כמעט שלא משכה תשומת לב תקשורתית או ציבורית. חיפוש בגוגל מלמד שטרגדיות כאלה אינן נדירות. בחורף 2014, למשל, התאבדו שני צעירים שחזרו בשאלה. הם קפצו אל מותם, לא לפני שהשאירו מכתבי פרידה וכתבו שאינם יכולים יותר להמשיך להתמודד עם החיים. ב-2016 התאבדותה של אסתי וינשטיין ז"ל, חסידת גור לשעבר שהורחקה מילדיה בעקבות עזיבתה את הדת, זעזעה רבים. וינשטיין הותירה אחריה ספר שבו גוללה את הקושי הנורא והמחיר הכבד ששילמה בעד עצמאותה.

לא קל לפרוש מהעולם החרדי ולעזוב את הקהילה שבה גדלת ואת האידאולוגיה שהייתה בסיס לקיומך. בנוסף לניתוק מהמשפחה המורחבת ומהחברים, הקושי להסתגל לעולם החילוני הוא עצום. הבדידות, תחושת השבר וחוסר האונים יכולים להיות כבדים מנשוא. על פי מחקר שערכה עמותת "בשביל החיים" המסייעת למשפחות שיקיריהן התאבדו ופורסם בינואר 2014, שיעור בעלי הנטיות האובדניות בקרב יוצאים בשאלה מגיע ל-40%.

"היוצאים (בשאלה) צריכים להתרגל לנורמות חברתיות חדשות וזרות כדי למצוא חברים ולבנות חיי חברה. העולם המודרני אינו מקבל אותם בחום ובהבנה, ואינו תומך בהם בצורה המוכרת להם מבית. מצוקת הבדידות גוברת. להרגשתם הקשה ממילא, מתווספים גם רגשי אשם על הסבל שנגרם למשפחותיהם ועל הפגיעה בסיכויי אחיהם למצוא שידוך טוב", נכתב באתר האינטרנט של עמותת "ה.ל.ל" – האגודה ליוצאים בשאלה.

יחד עם זאת, למרות שצפויה להם התמודדות לא פשוטה, כ-1,900 גברים ונשים חרדים עושים את הצעד הזה בכל שנה (לפי ניתוח של עמותת "יוצאים לשינוי"). הם משאירים מאחור לא רק דרך חיים ואמונה, אלא לרוב גם את כל המשפחה והחוג החברתי שאליו השתייכו. "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני לא שייכת לעולם הזה. פקפקתי באמונה שלי ובאמונה בכלל, התייסרתי כי לא יכולתי להיות כמו כולם. במשך שנים רבות דחיתי את ההתמודדות מהפחד – מה יקרה לי ומה יקרה למשפחה שלי, שתצטרך לספוג עלבונות ותרד בסולם החברתי", מספרת שרי (שם בדוי) בשיחה עם אל-מוניטור. את שמה האמיתי היא לא מעוניינת לחשוף כדי שלא לפגוע במשפחתה.

היא נולדה בירושלים וכרגע עובדת ולומדת באזור המרכז. שרי עקבה בדריכות אחר תביעתם של קבוצת יוצאים בשאלה [2015], שתבעה מהמדינה פיצוי על כי לא חייבה מוסדות חינוך חרדיים ללמדם מקצועות ליבה (למשל מתמטיקה ואנגלית). כאשר תביעתם נדחתה בנימוק טכני של התיישנות, שרי הבינה שהמדינה לעולם לא תפצה אותה. "לא היה לי כסף, נדדתי בין חברים, ועד היום אני משלימה את הפערים בהשכלה", היא אומרת, "המדינה חייבת להתערב ולסייע לאנשים כמוני להסתגל לחיים".

למרות הקריאה הנואשת של היוצאים בשאלה ושל העמותות המסייעות להם, הממשלה גוררת רגליים ואינה ממהרת לתמוך באוכלוסייה הזו. "הממשלה צריכה להבין שהחרדים יצליחו הרבה יותר מבחינת לימודים ותעסוקה רק כשהיוצאים בשאלה יצליחו", אומר לאל-מוניטור יאיר הס, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ה.ל.ל", "המצוקה היא מאוד קשה, במיוחד בשנים האחרונות כשהמפלגות החרדיות חברות בממשלה. הן הצליחו לבטל את מה שהשגנו בתקופה של הממשלה שבה יש עתיד הייתה חברה. אנחנו כארגון שמעניק כ-500-450 מלגות בשנה ליוצאים בשאלה, נמצאים בבעיה דרמטית. אין לנו שום סיוע (מהממשלה) ומספר הפונים אלינו הולך וגדל. כל הכסף שלנו מגיע מאנשים פרטיים שמבינים את מה שהממשלה מתקשה להבין. כרגע התקציב שלנו עומד על כ-11 מיליון שקל (בשנה), בעוד שאנו זקוקים לפחות ל-20 עד 25 מיליון שקל (בשנה) רק כדי לטפל כראוי בכל מי שאנו מטפלים בהם היום".

ח"כ לשעבר מיכל רוזין (מרצ) מאשרת את דבריו של הס. היא פעלה בכנסת למען היוצאים בשאלה וניסתה להשיג עבורם בחקיקה סיוע מהמדינה. לדבריה, כל ניסיון כזה נתקע בוועדת השרים לחקיקה בגלל התנגדות המפלגות החרדיות. "היוצאים בשאלה חווים קושי משמעותי וזקוקים לסיוע על מנת שיוכלו להשתלב בחברה ולהתגבר על הניתוק הכואב", היא אומרת לאל-מוניטור. "אין להם בכלל כישורי חיים, אין להם בגרות, אין להם כלים שהיו מאפשרים להם להצליח. המדינה שאחראית לכך מתנערת מהם ובמקביל משקיעה הון תועפות בתוכניות שונות לשילוב חרדים (בשוק העבודה). החבר'ה האלה שכבר לא מוגדרים כחרדים, לא זכאים לכלום".

הרבה הרפורמית יוליה ויינשטיין אומרת לאל-מניטור, כי יוצאים בשאלה זקוקים לסיוע פסיכולוגי. "מה מרגיש היוצא בשאלה? שפתאום הפסיקו לאהוב אותו, הוא מרגיש שאין לו גב, ואז הקרקע נשמטת מתחת לרגליו", היא מסבירה, "אדם כזה חייב תמיכה נפשית משמעותית. דרך אגב, כמה מהיוצאים בשאלה מוצאים את עצמם יותר מאוחר בבתי הכנסת של התנועה המסורתית או הרפורמית. הם מסתייגים מהמסגרת הנוקשה והפרשנות האורתודוקסית שלא מתאימה להם, אך אינם רוצים להתרחק לגמרי מהיהדות. בקהילות כאלה בארה"ב יכולים לסייע להם, לגייס עזרה מסוימת ולהעניק להם תמיכה".

בשנה האחרונה [2019] משרד העבודה והרווחה החל לתקצב שני מרכזים קהילתיים שמפעילה עמותת "יוצאים לשינוי" ב-750 אלף שקל, האחד בתל אביב והשני בירושלים. במרכזים אלה היוצאים בשאלה מקבלים סיוע נפשי, עוברים סדנאות ומקיימים פעילויות חברתיות. מבחינתם של היוצאים בשאלה, מדובר בתקצוב זעום. הבעיה היא שבעוד תוכניות עבור חוזרים בתשובה ונערים חרדים בסיכון מתוקצבות בעשרות מיליוני שקלים בשנה, המדינה מתקצבת תוכניות ליוצאים בשאלה בארבע מיליון שקלים בלבד.

וישנן בעיות נוספות. רבים מהיוצאים בשאלה חוששים לפנות לעמותות המציעות להם סיוע, כיוון שהם מושפעים מההסתה בקהילה החרדית נגד אותם ארגונים. אחרים המעוניינים בסיוע מתקשים לקבלו כיוון שברשותם "טלפון כשר" וקווי החירום לעמותות כמו ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) או לנפגעי תקיפה מינית פשוט חסומים.

מאמצי העמותות המטפלות ותומכות ביוצאים בשאלה ראויים לשבח. אבל למרות הרצון הטוב אין זה מספיק. מדינת ישראל חייבת להגביר את התמיכה ביוצאים בשאלה ולייעד לכך תקציבים הולמים.