כך ישראל מאבדת את שליטתה על אסטרטגיית ה"כוח רך"

פריז. 30 ראשי מדינות וכ-6,000 מקבלי החלטות ופעילים התכנסו השבוע [12 בנובמבר] בפארק דה לה ווילט בבירה הצרפתית למפגש השני של פורום השלום של פריז – יוזמה שמטרתה לקדם את רוח המולטילטרליות והרב-תרבותיות בעולם. חרף מטרת המפגש החשובה, שני כיסאות במרכז האולם נותרו ריקים: של נציגי ארה"ב וישראל. אף מנהיג ישראלי לא טרח להגיע למפגש; בעצם אף לא פקיד זוטר או שליח מהשגרירות בפריז לא הגיעו. יותר מזה, לאף ארגון לא-ממשלתי ישראלי לא היה ייצוג בקרב שלל הדוכנים שהציגו פרויקטים בתחומי התפתחות חברתית, טכנולוגיות חדשות, כלכלה מכלילה, אקטיביזם מגדרי ועוד.

בעשור שחלף תחת הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השקיעה ישראל מאמצים רבים בבניית קשרים עם מדינות ערב ואפריקה, במיוחד כאלו שעמן ישראל אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים או מקיימת יחסים בדרג נמוך. לפני שנה [נובמבר 2018], למשל, ביקר בישראל נשיא צ'אד אידריס דבי, שארצו ניתקה את קשריה עם ישראל לפני 40 שנה.

אולם חידוש הקשרים הדיפלומטיים הוא רק היבט אחד בקמפיין להרחבת השפעתה הגלובלית של ישראל. העבודה האמיתית מאחורי הקלעים נעשית באמצעות מה שמכונה "כוח רך", כלומר שימוש בתרבות, בחברה אזרחית ובכלכלה ככלים לשינוי ועיצוב דעת קהל. במושגים של דיפלומטיה ישראלית, משמעות היא עידוד פרויקטים בעולם בתחומים שבהם ישראל מצטיינת, כמו חקלאות חכמה, היי-טק, חינוך בלתי פורמלי, ניהול מקורות מים ופיתוח המרחב הכפרי. הדיפלומטיה הישראלית גם מצדדת בגישה רב-לאומית, שבמסגרתה חוברת מומחיות ישראלית אל שחקנים מקומיים ומימון צד שלישי, לטובת כל המעורבים וכדי לזכות בנראות תקשורתית וציבורית.

למעשה, דיפלומטיה ציבורית וכוח רך הפכו בשנים האחרונות לשני צירי הפעולה המרכזיים של משרד החוץ. או ליתר דיוק לשני הצירים הבודדים בעשייתו. ראש הממשלה נתניהו והשגריר בוושינגטון רון דרמר מנהלים באופן בלעדי את היחסים עם ארה"ב, ודיפלומטים בכירים מודרים באופן קבוע מזירה זו. הדבר נכון גם ביחסים היותר דיסקרטיים עם מדינות ערב ועם חלק ממדינות אפריקה. ביקורו של נתניהו בעומאן באוקטובר 2018 ופגישתו עם הסולטן קאבוס בן-סעיד במוסקט תואמו על ידי ראש המוסד יוסי כהן ולא על ידי משרד החוץ. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שנתניהו מרוקן באופן שיטתי את המשרד מכל תפקידיו המסורתיים, ומעביר סמכויות ותקציבים למשרד לעניינים אסטרטגיים ולמשרדים אחרים.

נוכח דחיקתו מחזית הדיפלומטיה ה"קשה" (שלא לדבר על דחיקתו בכל הנוגע למגעים עם הפלסטינים), למשרד החוץ לא נותרה ברירה אלא להתאים את עצמו למציאות ולפנות לשיתוף פעולה עם ארגונים חוץ-ממשלתיים, או מה שנקרא כעת 'המגזר השלישי'. בשנים עברו, היה זה משרד החוץ עצמו, באמצעות זרוע שיתוף הפעולה הבינלאומי שלו (מש"ב), שיזם את מרבית הפרויקטים לשיתופי פעולה עם מדינות אחרות.

אולם, בשני העשורים האחרונים חל שינוי לנוכח פריחתם של ארגונים חברתיים, שרבים מהם פונים ישירות למדינות מתפתחות. גם יותר ויותר סטארט-אפים ישראלים פונים לשוק האפריקאי.

דוגמאות לא חסרות. בקמרון למשל, שגרירות ישראל תומכת בהעצמת ויזמות נשים בתחום הנהלת חשבונות חכמה; ברואנדה וקניה פועל ארגון ישראלי ללא כוונות רווח בשם Save A Child’s Heart בתחום רפואת הילדים; ואילו בדרום סודן, ארגון  IsraAidמקדם בניית יכולות בקהילות פגיעות. יוזמה מעניינת נוספת לטובת מהגרים סורים, אפגנים, אפריקאים ואף פלסטינים מעזה היא ה-International School Of Peace של השומר הצעיר. מדובר בבית ספר יחודי שתקציבו נמוך אך השפעתו גבוהה, שפועל במחנה הפליטים באי היווני לסבוס. הפרויקט הזה מהווה דוגמה טובה במיוחד לשיתוף פעולה רב-צדדי בין השומר הצעיר (השומרים) וקבוצות פעילים מקומיות ובינלאומיות.

ייתכן שאפשר היה להציג את היוזמות הללו בפורום השלום בפריז לצד הפרויקט העיראקי ללכידות חברתית או הפרויקט מניז'ר שמשפר את המוכנות לבצורת באזור סהל. הצגתה של מומחיות ישראלית בחקלאות או חינוך יכולה הייתה למשוך את תשומת לבם של אלה שאליהם ישראל מתקשה בדרך כלל להגיע, כגון ראש ממשלת תוניסיה יוסף שאהד, שהתקבל שם בחום על ידי נשיא צרפת עמנואל מקרון.  

אחת הסדנאות במפגש בפריז עסקה בקשר בין אקלים לבין ביטחון. כל אחד ממשתתפי הפאנל ייצג מדינה שונה והתבקש להציע רעיונות שיתרמו לביטחון באזורי מלחמה בשנת 2030. "ישראל יכולה הייתה לתרום רבות לפיתוחה של סודן מבחינת ניהול חכם של מקורות מים וחקלאות חדשנית באזורי יובש", העירה חברת הפאנל שייצגה את סודן במשחק התפקידים.

אין ספק שדיפלומטים ישראלים היו נהנים לשמוע הצעה מעין זו, לו נכחו במקום. ובכל זאת, בנסיבות הקיימות, דומה כי אסטרטגיית ה"כוח רך" של המשרד חומקת מבין אצבעותיו. "משרד החוץ משותק כרגע בכל הרמות. לא רק שאין לנו מימון, קיבלנו הוראות שלא ליזום דבר. אין כסף כך שאנשים לא עובדים", הודה בכיר במשרד החוץ בשיחה עם אל-מוניטור.

אולם הפקיד גם הסביר, כי הבעיה גדולה הרבה יותר מהמשבר תקציבי. "בעבר, עודדנו את אנשינו בשגרירויות ליזום מגעים עם מדינות מערביות לשם שיתוף פעולה באפריקה. לפני חמש שנים התחלנו בדיאלוג עם משרד החוץ הצרפתי בכוונה להקים פרויקטים משותפים במערב אפריקה שם יש לצרפת אחיזה איתנה. במצב הנוכחי, הדבר אינו אפשרי. ראש הממשלה נתניהו דוגל בגישה בדלנית, וגישה זו מחלחלת כלפי מטה לכל הדרגים המקצועיים", הוא אומר.

ממש כמו תפישתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נתניהו דוחה את הגישה הרב-צדדית ומעדיף תחתה גישה לאומית ולאומנית שלפיה העולם מתחיל ונגמר בוושינגטון. לזכותו ייאמר כי הוא מקדם בעשור האחרון את קשריה של ישראל עם אפריקה, אולם אין פירוש הדבר שהוא מוכן ליטול חלק במאמץ בינלאומי לטובת היבשת – אלא אם כן הנשיא טראמפ יישב במושב הנהג.