האם הממשלה הבאה תתגבר על המחסום לגישה חדשה לעזה?

"חמאס צריך לדעת שאנחנו לא נהסס להיכנס ולעשות את כל הצעדים הדרושים", איים השבוע [26 במארס] ראש הממשלה בנימין נתניהו והוסיף, ברמז עבה כטיל לבחירות הממשמשות ובאות, "לא קשור לשום דבר, לשום תאריך, אלא לצרכים של ביטחון ישראל". באמת אדוני, אתה רוצה שנאמין לך שלא מונח על שולחנך סקר דעת קהל עדכני, הבוחן את מידת התמיכה הציבורית במהלך יבשתי ברצועת עזה? אינך לוקח בחשבון שתמונות של עשרות הלוויות צבאיות ומאות אלפי אזרחים מסתתרים במקלטים, יכולים לעלות לך במעבר מכורסת העור בלשכת ראש הממשלה לספסל הנאשמים הקר בבית המשפט המחוזי? 

נתניהו הבטיח כי "נגיב בעוצמה". מנגד, המועמד לראשות הממשלה מטעם כחול לבן, רא"ל (במיל') בני גנץ, דרש לאחר ירי שתי הרקטות לעבר גוש דן [14 במארס] "תגובה משמעותית וחריפה". באחד מסרטוני התעמולה של המפלגה, על רקע תמונות של תושבים בעוטף עזה הנמלטים למקלטים ולצלילי אזעקות, נאמר כי "אנחנו לא נשלם פרוטקשן לחמאס. אנחנו לא נפקיר את תושבי הדרום".

אז מה שניהם מציעים לעשות שישראל לא עשתה עד היום במלחמה נגד החמאס? הפצצות אוויריות על שכונות מגורים? סגר יבשתי? מצור ימי? פלישה קרקעית? "חיסולים ממוקדים"? אספקת מזומנים? ירי קטלני בילדים, עיתונאים ופרמדיקים?

העימות בגבול הרצועה, שמלאה לו שנה, כבר הוליד ועדת חקירה מטעם האו"ם. הוועדה המליצה בחודש שעבר [פברואר 2019] לנציבה לזכויות אדם של האו"ם להעביר מידע שאספה לבית הדין בהאג ואף להטיל סנקציות על האחראים לירי במפגינים שלא לקחו חלק באופן ישיר בפעולות איבה, כולל מעצר והסגרה של ישראלים החשודים במעורבות בפשע מלחמה.

דו"ח שפרסם האו"ם ביולי 2017 קבע כי בתוך שלוש שנים, כלומר בשנה הבאה,  תהפוך עזה ל"בלתי ראויה למחיה". לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה שפורסמו בשבוע שעבר, הגיעה האבטלה ברצועה בשנת 2018 ל-52 אחוז, עלייה של כ-8 אחוז לעומת 2017 ושל יותר מ-20 אחוז מ-2007, התקופה שלפני הטלת הסגר. כשתינוקות ימותו מרעב וממחסור בתרופות, ישראל לא תוכל לנער את חוצנה בתירוץ המקובל "אבל יצאנו מהרצועה". 

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם", נאמר בקהלת, "עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (פרק ג', א-ב). הימים הקרובים הם זמן לסיסמאות בחירות מתלהמות ועת להפקת סרטוני תעמולה קליטים. אבל בזמן אחר, באוקטובר 2014, חודש לאחר סיום מבצע "צוק איתן", פרסם הפרשן הצבאי של הארץ עמוס הראל את המסר המאוזן והחשוב הבא: "צריך להתנהל באופן שפוי. צריך לאפשר לפתוח את הרצועה להכנסת סחורות. יש שם 1.8 מיליון איש... האנשים האלה צריכים לחיות". הדובר היה הרמטכ"ל בני גנץ. יש לקוות שההמלצות של גנץ יעמדו לנגד עיניה של הממשלה הבאה.

ההתקפות האחרונות על ריכוזי אוכלוסייה בלב ישראל ושגרת אזעקות "צבע אדום" בעוטף עזה, מעידים על פשיטת הרגל של אסטרטגיית הסגר. ההפגנות בעזה מלמדות אמנם על מצוקתם הגוברת של תושבי הרצועה, אך מכאן ארוכה הדרך למרי אזרחי נגד בריוני חמאס החמושים. הדרך הזאת עוברת בחדר הישיבות של הקבינט הישראלי. כמו שאמר גנץ באותו ראיון, לתוצאות הצבאיות של העימות חייב להתווסף עוד מרכיב: "עוגן כלכלי שיגבה את הישגי הלחימה". השמירה על השקט, כך גנץ ב-2014, תלויה גם ב"גזרים" שיקבל חמאס בתום המלחמה, כלומר – בהקלות כלכליות לרצועה. המפתח להצלחה, הוא אמר, הוא יצירת מאזן של "שני קליקים בכיוון של תקווה על פני הייאוש". האם הוא יזכור זאת אם הצלחה בבחירות תפתח בפני הרמטכ"ל לשעבר את לשכת ראש הממשלה?

המפתח לתקווה מצוי בהסדר מדיני שישים קץ למדיניות הבידול בין רצועת עזה לגדה המערבית. הנצחת הכיבוש בגדה והמצור על עזה הם חממה לייאוש ומרשם להנצחת האלימות.

שארית התקווה, ש"עסקת המאה" תחלץ את התהליך המדיני מהמבוי הסתום בו שקע בעשור של נתניהו, אבדה השבוע [25 במארס], בטקס החתימה בבית הלבן על הצו שמכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. קשה להחליט מה חזק ומסוכן יותר בממשל טראמפ, הציניות או הבורות; הרצון לשאת חן בעיני האוונגליסטים ולעזור לנתניהו או ליקוי מאורות אסטרטגי. ואולי שניהם גם יחד.

הייתכן שמזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפיאו לא יודע שהכרת ארה"ב בסיפוח הגולן סותרת את המסמך החשוב ביותר בהסכם השלום בין ישראל למצרים, אשר השבוע מלאו לו 40 שנה? כלום לא סיפרו לדיפלומט האמריקאי מספר אחד מה בדיוק כתוב בהסכם הזה, אשר לדבריו שלו עצמו, ''ייסד פרק חדש במזרח התיכון'', ''סלל את הדרך ליותר ביטחון ויציבות באזור ושם קץ לתקופה ארוכה של סכסוך מזוין"? הוא לא יודע שמסמך המפתח הזה שב ומדגיש כי "הבסיס המוסכם להסדר בדרכי שלום של הסכסוך בין ישראל לבין שכנותיה היא החלטה 242 של מועצת הביטחון על כל חלקיה"? ודוק, "שכנותיה", בלי יוצא מהכלל, כולל השכנים הסורים והפלסטינים.

ביום לאחר ששיבח את ההסכם הישראלי-מצרי מ-1979 לאדמות תמורת שלום , פומפיאו אמר בשימוע בקונגרס שההכרה בריבונות הישראלית על הגולן ''תגדיל את הסיכויים לפתרון העימות בין ישראל לפלסטינים.'' האמירה הזאת מזכירה טיעון מוזר של נתניהו בעת חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים, כי ''זהו יום גדול לשלום.''. לפי ההגיון הזה, הצעד הבא צריך להיות הכרה אמריקאית בסיפוח ישראלי של הגדה, כפי שהימין שואף לו.

במלאת 40 שנה להסכם הישראלי-מצרי התקדימי הזה, בחרה ארה"ב לשמוט מתחתיו את הקרקע.

"העולם" לא יציל את ישראל מעצמה. אם עד עכשיו הנשיא טראמפ לא החמיץ הזדמנות לחזק את הימין המתנחלי, אפשר להניח שעם התקרב מועד הבחירות לנשיאות הוא לא ימהר להתגרות ב"בייס" שלו. וה"בייס" של נתניהו? הם ימשיכו מן הסתם לצעוק "רק ביבי" כל הדרך למרחב המוגן. בעוד פחות משבועיים נדע מי ניצח – התקווה או, חלילה, הייאוש.