מה יקרה באלאור אזריה הבא?

החלטת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לקצר את עונשו של החייל היורה מחברון אלאור אזריה בארבעה חודשים [27 בספטמבר] היא אנטי קליימקס לאחת הפרשות המטלטלות שידעה החברה הישראלית בחמישים שנות הכיבוש ביהודה ושומרון.

לא רק החדשות הקשות מהפיגוע בהר אדר והסערה הפוליטית סביב אירועי חמישים שנות התיישבות בשומרון, שליוו את החדשות שהגיעו מלשכת הרמטכ"ל, דחקו את אזריה מראש סדר היום. תרמה לכך בעיקר החלטתו המאוזנת של הרמטכ"ל, שהתקבלה לאחר דיונים ארוכים ומעמיקים בתוך הצבא ועם גורמים משפטיים מחוצה לו. בכך נחתמה למעשה סאגת אזריה.

אזריה נשלח לרצות שנה וחצי מאסר בפועל אחרי שנדחה ערעורו על הרשעתו בהריגה. השופטים קבעו אז [יולי 2017] כי אזריה פעל בניגוד לדרכה של מדינת ישראל ושל צה"ל וכי "מעשהו חמור ולא מוסרי. הוא לא נטל אחריות למעשים ולא הביע פקפוק". גם דחיית הערעור והמילים הקשות לא גרמו לאזריה להביע חרטה והוא הצהיר כי ילך לכלא בראש מורם.

במכתב עליו חתום עוזר הרמטכ"ל המבשר לאזריה על קיצור עונשו, מודגש כי אין בכך כדי להקל מחומרת התנהגותו של אזריה שהייתה פסולה וסתרה את פקודות הצבא וערכיו, ואין בכך כדי להקהות "את המסר החשוב שבא לידי ביטוי לאורך כל הדרך בעמדה הפיקודית ובפסקי הדין שדנו בפסול החמור במעשיך".

במכתב מצוין כי הרמטכ"ל בהחלטתו נקט במידת החסד והרחמים, וכי הוא "רואה בחומרה את הכשלים שנפלו במעשיך והסטייה שהייתה בהם מערכי צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי גם בפסקי הדין, ורואה חשיבות רבה במסר הנחרץ שיצא מהם ומהטיפול הפיקודי באירוע".

בניגוד לשיאים תקשורתיים שסיפקה פרשת אזריה, החלטת הרמטכ"ל סוקרה במתינות, כמעט לא לוותה בתגובות פוליטיות ולא הכתה גלים ברשתות החברתיות. הדבר מלמד על כך שהציבור עייף מהפרשה על כל התפתלויותיה, וכי בהחלטת איזנקוט שהתקבלה בניגוד לעמדת הפרקליטות הצבאית היה משום מסר מאזן ומרגיע.

לא מדובר כאן רק בהמתקת עונש לחייל שסרח ושאינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו או להביע חרטה על כך שירה במחבל מנוטרל. כמי שעומד בראש צבא העם, איזנקוט מצא את הדרך הנכונה גם להמשיך להוקיע את המעשה הפסול, אך גם להראות שהוא אינו מנותק מהלכי רוח הציבור ששולח את ילדיו לצבא או מאלו שאמורים להתגייס בשנים הקרובות לצה"ל ולשרת בשטחים במצבים בלתי אפשריים.

פרשת אזריה פרצה למרחב הציבורי ב-24 במארס 2016. בתחילה כונה אזריה "החייל היורה מחברון", לאחר שתועד יורה למוות במחבל מנוטרל במהלך פעילות מבצעית. הסרטון הכה גלים בכל העולם והסעיר את הציבור בישראל, בעיקר משום שהפך מהרגע הראשון לכלי במאבק פוליטי פופוליסטי של הימין.

במשך כשנה וחצי בה התחוללה הפרשה על נגזרותיה המשפטיות, הפוליטיות והציבוריות היא סיפקה אינספור כותרות ראשיות ושידורים חיים. בעיקר, מהרגע בו הוסר צו איסור הפרסום על שמו של אזריה, והוא הפך לחייל עם פנים, שם, הורים ואחים. אזריה אומץ מיד כסמל בידי הימין הפוליטי, שהתייצב לצדו וניסה להפוך אותו ל"חייל של כולנו", לגיבור שראוי לצל"ש.

החיבוק שהרעיף הימין על אזריה, כולל שיחות טלפון חמות להוריו מראש הממשלה בנימין נתניהו ושרים בכירים כנפתלי בנט, הפכו את המשפט לפוליטי ואת אזריה לסמל. עבור הימין – סמל לגבורה עילאית של מי שביצע את המעשה הראוי ונטל את חייו של מחבל; עבור השמאל – סמל לכיעורו של הכיבוש בן חמישים השנה, ולסיטואציות הבלתי אפשריות שהוא מזמן לחיילים צעירים מאוד.

הפרשה גם חשפה את התשישות וחוסר האמון הציבוריים מהתהליך המדיני ואת האדישות אל מול הכיבוש. סקרי דעת קהל שהתבצעו לאורך התקופה הצביעו על אמפתיה כלפי אזריה ותמכו במתן חנינה.

הרמטכ"ל איזנקוט הפך בעל כורחו לאחד האנשים המזוהים עם הפרשה, שיצאה מכלל שליטה. מאירוע צבאי נקודתי היא הפכה לחומר נפץ ציבורי ופוליטי. הרמטכ"ל ובכירי הצבא למדו על בשרם שבעידן הרשתות החברתיות לא ניתן לשלוט בדעת הקהל בכלים הרגילים, וקשה מאוד לעצור את ההתלהמות. הנאצות, הקללות והאיומים על בכירי הצבא ושופטי אזריה ייזכרו כנקודת שפל ביחסי האמון בין הציבור לצבא.

בתקופה בה פוליטיקאים מימין מאבדים כל רסן מול מערכות משפטיות חשובות כמו בג"ץ, הרי שבפרשת אזריה הרמטכ"ל, הצבא ושופטיו הוכיחו עוצמה מערכתית ומוסרית. הם יצאו כשידם על העליונה מהטלטלה הצבאית, הציבורית והפוליטית שחוו. הפרקליטות הצבאית הוכיחה שהיא גוף חזק בעל עמוד שדרה, שאפשר לצבא ולחברה הישראלית להכיל באופן סביר את הפרשה. בית הדין הצבאי הוכיח, גם ברמה הבינלאומית, שצה"ל למרות סיטואציית הכיבוש שומר על ערכי מוסר בסיסיים, ובא חשבון עם מי שסורח.

במקביל, על פרשת אזריה צריך להסתכל כאל קו פרשת המים בה נחצו קווים אדומים ביחס לצבא ולעומד בראשו. כאשר ראש הממשלה מסתפק בגיבוי מגומגם לרמטכ''ל מול חייל שסרח, זהו רגע של ליקוי מאורות.

השאלה שצריכה להטריד היא מה יקרה באלאור אזריה הבא, נוכח תהליך השחיקה והדה-לגיטימציה המתמשך לסמלי שלטון ממלכתיים כמו הצבא ובתי המשפט, ונוכח סיטואציה מתמשכת של כיבוש.