ישראל מתמודדת עם מציאות חדשה: משלוחי נשק לחיזבאללה במטוסים מאיראן

מטוס מטען איראני אזרחי, המופעל ע"י חברה הקשורה למשמרות המהפכה של איראן, נחת ביום חמישי בשדה התעופה של ביירות, בטיסה ישירה מטהרן. המטוס הזה נמצא מזה חודשים ארוכים על הכוונת של ארגוני ביון מערביים רבים. בפעם הקודמת שנחת בביירות היו בו, על פי דיווחים ברשת "פוקס", ערכות GPS האמורות להיות מורכבות על ראשי החץ של טילים ורקטות של חיזבאללה. פעילותו של המטוס הזה מאיימת לשבש את השקט היחסי והמתוח בזירה הצפונית, בה ממשיכים ישראל, איראן וחיזבאללה להתקוטט בעצימות נמוכה סביב השעון. ישראל רואה ב"פרוייקט הדיוק" האיראני-חיזבאללאי איום אסטרטגי שיהפוך אותה לפגיעה בהרבה מכפי שהיא היום במהלך העימות הבא. טילים מדוייקים יאפשרו לחסן נסראללה לנסות לשבש את פעילות חיל האוויר הישראלי, לפגוע במטרות תשתית ובריכוזי אוכלוסיה ולהסב לישראל נזק כבד.

"פרוייקט הדיוק" הוגדר בקבינט הבטחוני הישראלי כקו אדום, קאזוס בלי, בעדיפות גבוהה לסיכול כמעט בכל מחיר. בשנתיים האחרונות הרבתה ישראל לתקוף את הפרוייקט הזה, אבל התמקדה רק בשטחי סוריה. על פי פרסומים זרים חיל האוויר תקף את מרכז המחקר הסורי, שיירות אספקה, משלוחים אוויריים שנחתו בנמל התעופה של דמשק, משם הועמסו על משאיות בואכה ביירות. לקח לאיראנים הרבה זמן להבין שישראל רצינית. כעת, עושה רושם, הם משנים טקטיקה. לא עוד טיסות משלוח לדמשק וממנה בדרך היבשה לביירות. מעתה והלאה, יטוס מטוס הבואינג מטהרן לדמשק בטיסות ישירות. זה יחשוף את ממשלת לבנון ללחצים בינלאומיים ולסנקציות, אבל יפסיק באיבחה אחת את ההתקפות הישראליות. ישראל, מעריכים בטהרן, לא תעז להפיל מטוס בואינג. היא יודעת שמהלך כזה יפתח את שערי הגהינום.

השאלה היא, האם גם בישראל יודעים את זה. בנאומו האחרון באו"ם חשף ראש הממשלה נתניהו שני אתרים בהם מחזיק חיזבאללה, על פי המודיעין הישראלי, מאגרי טילים מדוייקים בליבה של ביירות. בכך ניסה נתניהו להפעיל על ממשלת לבנון לחץ ולשגר אזהרה בנוסח "אנחנו יודעים הכל, אתם משחקים באש". הלבנונים לא שיתפו פעולה. הם רוקנו את המאגרים במהירות וערכו במקום סיור עתונאים כדי להוכיח שלא היו טילים מעולם. עכשיו, מגיע מטוס המטען האיראני ומשגר לישראל מסר הפוך: איראן וחיזבאללה רציניות ב"פרוייקט הדיוק" ואי אפשר יהיה לעצור אותו.

ההערכה בישראל היא ששינוי דפוס הפעולה האיראני ומעבר לטיסות ישירות בא לא רק בעקבות מאות התקיפות של חיל האוויר, אלא גם כתוצאה מלחץ רוסי. פוטין, שהפנה לאחרונה כתף קרה לנתניהו, הבהיר גם לאיראנים שלא יסבול פעילות שתזעזע את היציבות בסוריה. מבחינתו, ישראל ואיראן הם שני פרחחים שכונתיים שמנסים להפר את הסדר הציבורי. הוא השוטר השכונתי והוא לא יתן לזה לקרות. איראן החליטה, לפיכך, לעבור לטיסות ישירות כדי "לדלג" על סוריה. זו הסיבה שמספר התקיפות הישראליות בשטח סוריה הצטמצם מאוד לאחרונה. יחד עם זאת, יממה לאחר נחיתתו של מטוס המטען בביירות תקפו שוב מטוסים מסתוריים מטרות בדרום סוריה. זו התקיפה ה"רועשת" המיוחסת לישראל הראשונה מזה זמן רב. היא, אם אכן הייתה, כנראה לא קשורה לטיסת המטען לביירות, אבל היא כן מסמנת הסלמה מדאיגה שיכולה להביא להתדרדרות מהירה.

הדילמה בפניה ניצבת ישראל עכשיו אינה פשוטה: ממשלות ישראל לדורותיהן מעולם לא יצאו למלחמות בגלל איום התעצמות של מדינות אוייב. יש שני חריגים לעקרון הזה: הפצצת הכור הגרעיני העירקי ב-81 והפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007. הדוקטרינה הזו קרויה על שמו של מנחם בגין, שהורה על הפצצת הכור העירקי. על פי "דוקטרינת בגין", ישראל לא תתן למי ממדינות האוייב שלה להתחמש בנשק גרעיני, ותמנע זאת בכל מחיר. השאלה היא האם ניתן להחיל את דוקטרינת בגין על המהלך הנוכחי של איראן, המנסה להפוך את חיזבאללה לאוייב מאיים שיוכל לשתק את ישראל באמצעות מאות אלפי רקטות וטילים מדוייקים? האם האיום הגלום ב"פרוייקט הדיוק", מעלה אותו לדרגת "מיני דוקטרינת בגין"? האם כדאי, ניתן וחשוב להסתכן במלחמה למען סיכולו?

סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, אמר בשבוע שעבר, בראיון רדיו, שהצלחתה של ישראל במאבקה למניעת "פרוייקט הדיוק" האיראני בלבנון ובסוריה מוגבלת מאוד. כעת, המעבר של איראן משינוע יבשתי לשינוע אווירי, מאיים גם על זה.  ישראל כבר נכוותה בעבר בהפלת מטוסים שהתבררה כטעות פטאלית. כדי לפגוע במטוס מטען פרטי, תצטרך ישראל מידע מודיעיני מדוייק, נצור, מוצלב ומבוצר. מרווח הטעות הוא אפס. קשה להניח שיש בישראל מישהו שמסוגל לתת הוראה כזו. הפלת מטוס בואינג היא פתיחת חזית מסוכנת והחזרת התעופה האזרחית למעגל האלימות והטרור. זהו תקדים שיעורר נגד ישראל את העולם כולו, גם אם יוכח שהבואינג הכיל אמצעי לחימה כאלה או אחרים. סביר להניח שהאופציה הריאלית יותר של ישראל היא החלת הכללים שהחילה על סוריה גם בשטחי לבנון ופעילות צבאית נגד המשלוחים אחרי שיגיעו. בשביל זה קיימת קהילת המודיעין.

עד היום, נמנעה ישראל מלתקוף שיירות אספקה או נשק בתחומי לבנון והסתפקה בפעילות בסוריה. היא ניצלה את מצבו של אסד, את התפוררות הצבא הסורי ואת הכאוס הכללי במדינה. המצב הזה הולך ומשתנה במהירות. חיזבאללה מנהל מול ישראל מערכת כללים אחרת, הכוללת גם הרתעה הדדית. תקיפות ישראליות בתוך לבנון, נגד מטרות חיזבאללה, יכולות להצית את חבית אבק השריפה הוותיקה הזו ויחד איתה את המזרח התיכון כולו. יכול להיות שלזה התכוון ראש הממשלה נתניהו בנאומו ביום ראשון לפני שבועיים, בו רמז על החלטות קשות, עימותים צבאיים שלא הסתיימו ו"הקרבה" שתידרש מישראל. לפני תורה של ההקרבה, צריך יהיה נתניהו להחליט. ההחלטה הזו מועמדת לתואר ההחלטה הקשה ביותר מאז נכנס לתפקידו ב-2009.