בעיראק כמו בישראל – הפוליטיקה מנצחת את האמנות

בשבוע האחרון, ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם הסולטאן קאבוס בעומאן [25 באוקטובר], שרת התרבות מירי רגב ונבחרת הג'ודו של ישראל הזילו דמעה לצלילי המנון התקווה בתחרות הגראנד סלאם אבו דאבי [28 באוקטובר], וסרט ישראלי "הצלילה" הוקרן בפסטיבל סרטים בצפון עיראק. אבל כל זה אינו מעיד עדיין על מזרח תיכון חדש.

במאי הקולנוע יונה רוזנקיאר הופתע לקבל הודעה שסרט הביכורים שלו "הצלילה", שגרף ארבעה פרסים בפסטיבל ירושלים ה-35 ובהם הסרט העלילתי הטוב ביותר [אוגוסט 2018], התקבל למסגרת התחרותית של פסטיבל "דוהוק" המתקיים בחבל כורדיסטן שבצפון עיראק. הוא ומפיקי הסרט אפרת כהן וקובי מזרחי הבינו מיד את הרגישות הפוליטית ואת הלחץ שוודאי יופעל על מארגני הפסטיבל, ובחרו לשמור זאת בסוד, לפחות עד תום הפסטיבל.

למרות מאמציהם, הסוד לא נשמר בסוד, ובשבוע שעבר [25 באוקטובר] דיווח אתר החדשותSHAFAAQ  כי לראשונה, "סרט ישראלי יוקרן בפסטיבל קולנוע בעיראק". במקביל סיפר רוזנקיאר על כך לחבריו בפייסבוק, ושיגר עקיצה לשרה רגב המקדמת את חוק הנאמנות בתרבות. "הקרינו אותנו בעיראק", הוא כתב, "מדינה של שמאלנים עם סעיף נאמנות בתרבות בטוח".

"הצלילה" מספר על שלושה אחים הנפגשים בקיבוצם הסמוך לגבול בעת מלחמת לבנון השנייה כדי לקבור את אביהם. האב תרם איברים למדע, והלווייתו מתקיימת שנה אחרי מותו. האח הצעיר החייל עומד להיכנס ללבנון אך פוחד פחד מוות; אחיו הגדול המיליטנטי מנסה להעבירו סדרת אימונים ומבחני אומץ ברוח אביהם המת, למורת רוחו של האח השלישי, קצין צה"ל הלום קרב, המתמודד עם טראומת המלחמה שחווה.

בראיון לאל-מוניטור מספר רוזנקיאר כי הוא עצמו נפגע פוסט-טראומה ובאמצעות הסרט הוא מתמודד  עם פגיעתו. "שירתתי בעורב צנחנים במהלך האינתיפאדה השנייה והיה מספיק שמח כדי שאני אחטוף ואפגע", הוא אומר. רוזנקיאר קיבל טיפול ועזרה בבית החולים תל השומר, אך לא הוכר כנפגע פוסט-טראומה על ידי משרד הביטחון כי נרתע מהביורוקרטיה המפרכת של התהליך. "הסרט הוא סוג של תהליך התמודדות וריפוי", הוא קובע.

הסרט מציג לצופים את הנפגע הפוסט-טראומטי במלוא פחדיו וכאביו, ואיך הוא (אולי זה רוזנקיאר עצמו) לומד להתמודד עם הבהלה שאוחזת בו בכל פעם שקטיושה נוחתת בשטח הקיבוץ שבו עומדים לקבור את גופת האב. הוא נושם נשימות עמוקות ומהירות וסופר עד 30, עד שהסכנה חולפת וזיכרונות המלחמה מתפוגגים. הפוגה קצרה לאיש שהמלחמה הותירה כשבר כלי - עד לפעם הבאה. "אתה בסדר?", שואל האח הצעיר את אחיו הרועד והמבועת. אבל כמו אצל רבים מנפגעי הטראומה, הפחד והחרדה הם תחושות שצריך להסתיר ולהתמודד עמן לבד. רק לקראת סיום הסרט מספר הבן לאמו על הפחד המשתק של המלחמה ועל החרדה שלו להירדם, כל לילה מחדש.

רוזנקיאר אומר כי גם בסרטיו הקצרים הקודמים עסק בנושא הזה, על אף הקשיים והחשיפה הנדרשים כדי לספר את הסיפור. "הצלילה" הוא סרטו העלילתי הארוך הראשון, ויצירתו הסתייעה במענק מקרן סטיב של ביה"ס לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת ת"א ומענק מקרן רבינוביץ' הנתמכת בין השאר על ידי משרד התרבות. עם תקציב דל יחסית החל רוזנקיאר במסע הקולנועי שלו, שאליו צירף את שני אחיו יואל ומיכה (שלושתם משחקים בתפקידים הראשיים), מה שהפך בעצם למסע משפחתי קולנועי אמנותי מבריק, חכם, סוריאליסטי וכואב.

הסרט זכה להצלחה גדולה. כאמור הוא זכה בסדרת פרסים בפסטיבל ירושלים, התקבל לפסטיבלים היוקרתיים טורונטו ולוקרנו, ובחודש הבא [נובמבר 2018] יוקרן גם בפסטיבל AFI של תעשיית הקולנוע האמריקאית המתקיים בהוליווד.

רוזנקיאר לא יודע להגיד אם חוק הנאמנות בתרבות היה מאפשר לסרטו לזכות בתמיכה. "הרעיון שאמנות צריכה להיות נאמנה למדינה מעקרת את כל הרעיון של סרט", הוא אומר. "מבחינתי זה קו אדום משוגע ליצור אמנות מגויסת. זה מתאים למשטרים אפלים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם". לדבריו, רק משטר שמפחד או שלא בטוח בדרכו מחוקק חוקים שנועדו לבלום ביקורת עליו ולהשתיק את אמניו. ''זה מעיד יותר עליהם, ובעיניי זה עצוב ומסוכן", הוא מסכם. 

לדבריו, שום גורם רשמי לא בירך אותו על הקרנת הסרט בעיראק. "הבחירה (להקרין) סרט ישראלי היא אמירה פוליטית", הוא אומר, "אבל יחד עם זאת נראה שמנהלי הפסטיבל התחברו מאוד למסר שהסרט מעביר. חבל כורדיסטן הוא אזור קרבות שנשפך בו דם רב. זו מדינה שסבלה מאוד ממלחמות". לדבריו, בגלל שהסרט סוריאליסטי, לעתים על גבול האבסורד, הוא מצליח להעביר מסר אוניברסלי שקהל הצופים בעיראק או בכל אזור מלחמות אחר יכול להתחבר אליו ולחוש אמפתיה והבנה למצוקת גיבוריו.

הסרט הוקרן פעמיים בפסטיבל העיראקי, ורוזנקיאר היה סקרן עד מאוד לדעת איך הוא התקבל. הוא שלח מייל להנהלת הפסטיבל כדי לברר זאת, וגם ביקש צילום של אולם ההקרנה, אך התשובה לא שימחה אותו. "בגלל סיבוכים אזוריים ושיקולים נוספים, פסטיבל 'דוהוק' נאלץ למשוך את הסרט הישראלי מהתחרות, אף שכבר הוקרן בפסטיבל. אנחנו מתנצלים מעומק הלב", נמסר לו.

מסתבר שהנהלת הפסטיבל ניסתה להדוף את הלחצים עליה, אבל הפוליטיקה בעיראק ניצחה את חופש האמנות. בדיוק כמו בישראל.