כן לקונפדרציה - של ישראל ופלסטין

בפגישה ב-2 בספטמבר ברמאללה עם אישים ממרצ ומשלום עכשיו, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הפתיע את אורחיו פעמיים. פעם אחת – כשסיפר להם כי אנשי צוות השלום של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ העלו בפניו את רעיון הקונפדרציה הירדנית-פלסטינית; פעם שנייה – באומרו שהשיב כי יהיה מוכן למסגרת שכזו רק אם ישראל תהיה חלק ממנה.

ההצעה האמריקאית מוכיחה כי הצוות בילה זמן לא מועט בארכיונים מעלי אבק. חוסיין מלך ירדן העלה את רעיון הקונפדרציה כבר לפני 35 שנה. המועצה הלאומית הפלסטינית אימצה אותו ב-1983, והעניקה מנדט לראש אש"ף, יאסר ערפאת, לפתוח במו"מ על פרטי הקונפדרציה עם המלך. אך המו"מ הסתיים בלא כלום. 

שוחחתי עם המלך חוסיין על כך במהלך המו"מ בין הצדדים, ועם הנשיא ערפאת רק שנים מאוחר יותר. ערפאת אמר לי כי המלך דרש לעמוד בראש המסגרת החדשה, ואילו הוא דרש רוטציה; המלך אמר לו שמלך איננו עושה רוטציה. חוסיין גם לא הסכים לבקשתו שקודם כל תקום מדינה פלסטינית, ורק אחר כך המדינה תחבור לירדן בקונפדרציה.

המלך סיפר על כך שהצעתו המקורית מ-1972 הייתה להקים פדרציה שתתבסס על נסיגה ישראלית מהגדה המערבית, והקמת אוטונומיה פלסטינית תחת דגל ירדני בשטח שנכבש ב-1967. את ההצעה הזו דחו גם אש"ף וגם ישראל. שנתיים אחר כך קיבלה הליגה הערבית, בכנס שנערך ברבאט, בירת מרוקו, החלטה שנטלה מירדן את זכותה לייצג את הפלסטינים והעבירה זכות זו לאש"ף, למורת רוחו של חוסיין (אבל בתמיכתו הפורמלית. כולם הצביעו בעד, והוא נאלץ להרים את ידו נגד דעתו).

בשלב זה המלך כבר לא היה רשאי לדבר על פדרציה, והוא העלה פתרון חדש: קונפדרציה. האוטונומיה הפלסטינית הועלתה לרמת ריבונות, והוא הציע מטרייה משותפת לשתי ישויות מדיניות: הממלכה ההאשמית ופלסטין, אולם תנאי ערפאת טרפדו את הרעיון.

באפריל 1987, בסוף השבוע שהוביל ל"הסכם לונדון", ניסה שר החוץ דאז שמעון פרס, בעזרת כותב שורות אלו, להגיע להבנות עם המלך חוסיין, כשלצדו ראש ממשלת ירדן, זייד ריפאעי. המסמך שהכנו הציע כי ועידה בינלאומית תפתח משא ומתן בין ישראל לבין משלחת ירדנית, שתכלול נציגים פלסטינים המתנערים מטרור ומקבלים את החלטות האו"ם 242 ו-338. ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר סירבה לאמץ את ההבנות. בסוף יולי 1988 הופיע המלך חוסיין במסיבת עיתונאים והודיע כי הוא מוותר על תביעתו לגבי הגדה המערבית, וכי מבחינתו זהו שטח המיועד לפלסטינים.

הימין הישראלי ראה בכך הישג. מבחינתו, רעיון ה-Jordan is Palestine הפך ריאלי יותר: יש בירדן רוב פלסטיני זה שנים רבות, והיא, בעצם, המדינה הפלסטינית. הפלסטינים החיים בגדה המערבית, ואולי גם בעזה, יוכלו להמשיך ולחיות בבתיהם ללא זכויות פוליטיות, או שיעברו לירדן.

המחנה התומך בחלוקת הארץ הגיב בצורה שונה לחלוטין: מבחינתו, החלוקה היא הפתרון היחיד אשר יכול להבטיח את ישראל כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי; אם ירדן, או שילוב ירדני-פלסטיני, אינם פרטנר להסכם קבע, ואם אנו מבקשים להימנע מפתרון חד צדדי, נותר אש"ף הפרטנר המעשי היחיד. ארבעה חודשים מאוחר יותר קיבל אש"ף את ההחלטה המאמצת את החלטות מועצת הביטחון הרלוונטיות והתנער מטרור. ארה"ב, בשלהי ממשל רייגן, החלה בהידברות פומבית עם נציגי אש"ף.

כשוועידת מדריד ב-1991 הובילה למו"מ בין משלחת ישראלית לבין משלחת משותפת, ירדנית-פלסטינית, היה ברור כי מדובר, למעשה, בשתי משלחות – האחת קיבלה את הנחיותיה מהמלך חוסיין והשניה קיבלה אותן מערפאת, בפגישות שקיים עם חברי המשלחת בדרכם לוושינגטון או ממנה. ברור היה שאין באופק פתרון ירדני-פלסטיני משותף.

בקיץ 1993 התקיימה במוסקבה פגישת ועדת ההיגוי לשיחות הרב צדדיות, בהשתתפות ישראלים, פלסטינים, נציגי מדינות ערב ונציגים נוספים מהעולם. פייסל חוסייני הפלסטיני ואנוכי מהצד הישראלי היינו ראשי המשלחות, ונפגשנו לשיחה ארוכה. שיחות אוסלו כבר היו בעיצומן, ואני שאלתי אותו לדעתו באשר לאפשרות פתרון ירדני-פלסטיני משותף. חוסייני גיחך. הוא שאל אם הישראלים באמת חושבים שכל הפלסטינים טיפשים כל כך. הוא הסביר: "אתם מדברים על קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, ואני אומר לך שאנו רוצים קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. למה אתם סבורים שיש לנו עניין מיוחד ליצור מסגרת משותפת עם מונרכיה לא דמוקרטית וענייה ממזרח לנהר? עדיף בעינינו להקים את הקונפדרציה הטבעית, ממערב לירדן, עם מדינה דמוקרטית עשירה ויציבה, וללמוד ממנה דברים רבים". הוא הבטיח לי מיד כי הדברים נאמרים מתוך אינטרס לאומי פלסטיני, ולא מתוך אהבת ישראל, אך הטעים כי פתרון כזה נכון, לדעתו, גם לישראל, כי יוכל להבטיח שיתוף פעולה בשורה ארוכה של תחומים.

כשעבאס אמר השבוע כי הוא עומד על כך שתוקם קונפדרציה משולשת, הבנתי שכוונתו הייתה ככוונת חוסייני: ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית מעוניינת בקונפדרציה עם ישראל. אם באמת מוכן צוות השלום האמריקאי לבחון מודל חדש, שיוכל לטפל בהשארת מתנחלים שירצו בכך ממזרח לגבול שייקבע בין שתי המדינות הריבוניות והעצמאיות – מוטב שיבחן את אופציית הקונפדרציה הישראלית-פלסטינית, עם ירדן או בלעדיה.

דבר לא יהיה הגיוני יותר לשתי המדינות העצמאיות שיתקיימו ממערב לירדן, מאשר לפעול בשיתוף פעולה ממוסד. זה  עשוי למנוע את הצורך לפנות מתנחלים, ולאפשר לאלה שירצו בכך לחיות כאזרחי ישראל תושבי פלסטין, כפי שמספר דומה של אזרחי פלסטין יוכלו לחיות כתושבי ישראל. קונפדרציה ישראלית-פלסטינית תוכל גם לאפשר שילוב כזה או אחר של כוחות הביטחון משני הצדדים, ואף להקל על פתרון שאלת הריבונות בעיר העתיקה, בעיקר אם מתוכה יפעלו המוסדות המשותפים. אבו מאזן לא סיפר בדיחה.