Memos 
Live events & webinars 
Trend Reports
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש לפני ימים אחדים [29 באוקטובר] עם הכתבים הבכירים של אמצעי התקשורת בישראל, בתדרוך שבו התיר להם לפרסם את דבריו בשמו של "מקור מדיני בכיר". הבנתי ללבו. לא היה לו הרבה במה להתברך בתדרוך הזה, ועדיף היה לו שלא יופיע בשמו. הוא הסביר עובדות הידועות לרבים, אשר הוא עצמו לא נהג לתארן, קודם לכן, בבהירות כזו: אין לו שום עניין בסיבוב נוסף מול החמאס בעזה; אם יהיה סיבוב כזה ייהרגו אנשים משני הצדדים, ובסופו יהיה המצב דומה מאד למצב הנוכחי. הוא היה רוצה למסור את האחריות על עזה למישהו, אבל אין שם כתובת כזו. ישראל אינה מוכנה לקיים משא ומתן עם ארגון שאינו מוכן להכיר בה, החמאס אינו מכיר בישראל ולכן אינו מוכן להידבר איתה, ואילו הרשות הפלסטינית אינה מוכנה להיכנס לעזה כל עוד אין היא מקבלת אחריות על הנשק הנמצא בידי הארגונים השונים, משום שברור לה כי ברגע שבו תיקח על עצמה את האחריות לרצועה, ואחד הארגונים יירה רקטות וטילים לעבר ישראל – תפגע ישראל בה.
המצב שאליו נקלעה ישראל בעקבות החלטת ראש הממשלה אריאל שרון (כשעוד כיהן כראש הליכוד) לצאת באופן חד צדדי מרצועת עזה [2005], כלומר לא לעשות זאת כחלק ממימוש ההסכם בין ישראל ואש"ף ולא לפתוח, לאחר מכן, במשא ומתן עם הנשיא הפלסטיני החדש מחמוד עבאס על הסדר הקבע, הוביל אותנו למה שנראה כמבוי סתום. במצב הזה, כאשר גם הנהגת החמאס אומרת בגלוי כי אין לה עניין בסיבוב אלים נוסף עם ישראל, ייתכן מאוד שנכון להפנות את הצדדים להבנות "ענבי זעם" מ-1996.
המצב בצפון היה דומה אז למצב הנוכחי בדרום. מול ישראל עמדה המיליציה של חיזבאללה – ארגון שיעי מיליטנטי שנולד בראשית מלחמת לבנון הראשונה ואשר נשבע לסלק את ישראל לא רק מ"אזור הביטחון" בדרום לבנון, אלא מן המזרח התיכון כולו. ממשלת לבנון, כמו תמיד, הייתה חלשה, עומדת על כרעי תרנגולת, תלויה בסוריה ובת ערובה של חיזבאללה.
באפריל 1996, על רקע חופשת הפסח, החל חיזבאללה בהרעשת הצפון. החיים שם שובשו, התיירות נקטעה, וממשלת ישראל בראשות שמעון פרס הפעילה את כל הצינורות הדיפלומטיים, ובעיקר את האמריקאים והצרפתים, כדי לנסות ולהשיג הפסקת אש. אבל המיליציה לא הייתה מוכנה לשמוע על שום הפסקה כזו וגשם הרקטות לא נפסק. לא היה לנו שום עניין להיכנס לעימות צבאי עם הארגון, משום שידענו כי ממשלת לבנון אינה עומדת מאחוריו וכי מי שישלם את עיקר מחירו של העימות יהיו תושבי לבנון. גם ידענו שכאשר יסתיים הסיבוב, שום צד לא ינצח והמצב לא ישתנה באמת.
כשר במשרד ראש הממשלה, הייתי מעורב אז בשיחות שניסו להפעיל את הגורמים הבינלאומיים כדי להפסיק את האש. הדבר האחרון שרצינו היה לחזור על המבצע הקודם, מבצע "דין וחשבון" מיולי 1993, שניסה בעקבות ירי דומה לגרום לתושבי דרום לבנון לעלות צפונה, לכיוון ביירות, וללחוץ על הממשל הלבנוני להפסיק את האש. במקום זאת, מצאנו את עצמנו במהלך מאוד דומה שהפיק פירות באושים. כאשר חיילים ישראלים טעו במטרת הירי שלהם וגרמו להריגתם של 102 אזרחים לבנונים אשר ברחו אל מחנה של האו"ם בכפר קאנה, הסתיים המבצע האומלל הזה.
ואז החל המהלך הבלתי שגרתי שהוביל להבנות "ענבי זעם". היה זה מו"מ סמוי, TACIT BARGAINIG, אותו מטבע לשון שיצר פרופ' תומאס שלינג, זוכה פרס נובל לכלכלה ואיש תורת המשחקים. מדובר בהפחתת להבות בין שני צדדים (בעיקר במצב א-סימטרי שבו אין החזק מעוניין לממש את מלוא עוצמתו). הגענו להבנות כאלו, בעל פה, לאחר מבצע "דין וחשבון", אך ב"ענבי זעם" היה מדובר בהבנות בכתב.
החיזבאללה לא היה צד במשא ומתן. מי שניהלו את השיחות עם ממשלת לבנון ועם ממשלת ישראל היו האמריקאים והצרפתים. המטרה הייתה הרחקת העימות האלים מהאזרחים והותרתו ללוחמים. זהו מסמך שנכתב על ידי הצד האמריקאי כסיכום של ההבנה האמריקאית את עמדות ישראל ולבנון, ובהתייעצות עם סוריה.
נקבע בו כי "קבוצות חמושות" בלבנון לא יתקיפו את ישראל, כי ישראל ומשתפי הפעולה איתה (הכוונה לצבא דרום לבנון) לא יפגעו באזרחים או במטרות אזרחיות בלבנון, וכי ריכוזי אוכלוסייה אזרחית לא ישמשו נקודות מוצא להתקפות. הוקמה קבוצת ניטור בהשתתפות נציגי ארה"ב, צרפת, סוריה, לבנון וישראל, שתפקידה היה לטפל – בתוך 24 שעות – בכל תלונה שתוגש לה על ידי אחד הצדדים ולקבוע את עמדתה לגבי כל תלונה שכזו. נקבע גם כי ההבנות הללו לא יהוו תחליף להסכם שלום.
קבוצת הניטור אכן הוקמה. אירועי הירי התמעטו אך לא פסקו לחלוטין, ובכל מקרה כזה הוגשו תלונות שנידונו על ידי הקבוצה שנפגשה בראס אל נאקורה שבלבנון. המסקנות נמסרו לשני הצדדים אך לא פורסמו, ולכן לא היוו סיבה לעימותים נוספים. השיחות הפנימיות היו בין אנשי מקצוע, ולא פעם הן היו ענייניות וכנות.
הבנות "ענבי זעם" הן סוג של הכרח שלא יגונה. כאשר אין אפשרות להגיע למשא ומתן ישיר בין שני הצדדים, כאשר הפערים בעוצמותיהם גדולים כל כך וכאשר שני הצדדים מבינים שעימות אלים לא ישפר את מצבם. כדאי לעיין בהן כעת שוב, ובעיקר במנגנון הרב לאומי שהוקם אז ואשר מנע מצב שבו התשובה היחידה של ירי מצד אחד היה ירי מצד שני.
