האם באמת מרחף איום ביטחוני חריג על מדינת ישראל?

בסוף השבוע האחרון [17-16 בנובמבר] נדמה היה שקואליציית נתניהו סיימה את דרכה. שר הביטחון המתפטר אביגדור ליברמן היה מתואם עם שר האוצר משה כחלון, שחותר לבחירות מהירות מסיבותיו הוא. את התפטרות ליברמן ניצל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שהעמיד מול נתניהו אולטימטום מיידי: או שתמנה אותי לשר הביטחון במקום ליברמן, או שגם הבית היהודי תצא מהקואליציה ותגרום להפלה מיידית של הממשלה. אפילו החרדים התיישרו בשתיקה עם התפיסה שממשלת נתניהו הנוכחית סיימה את תפקידה. נדמה היה שרק נס יאפשר לנתניהו לאתחל את הקואליציה, שתחגוג בעוד פחות מחצי שנה ארבע שנות כהונה. נתניהו הוא מחולל ניסים פוליטיים ותיק וכדי להצליח גם הפעם הוא שלף את הקלף המנצח הקבוע שלו, האס האולטימטיבי, הלא הוא העניין הבטחוני. זה הקלף שניצח לו את הבחירות האחרונות ב-2015, למרות שלא נשקפה אז לישראל סכנה בטחונית ממשית כלשהי. נתניהו יודע לעורר סכנות מתרדמתן, לבדות איומים או להעצימם, לצרכיו הפוליטיים.

את בנט הוא פגש ביום שישי [16 בנובמבר], אך לא הושגו הסכמות. נתניהו לא התכוון להפקיד בידיו הפזיזות של שר החינוך הצעיר את ההגה הבטחוני. את כחלון הוא פגש ביום ראשון [18 בנובמבר], גם כאן ללא הסכמות. כחלון הבהיר לנתניהו שקואליציית 61 ח"כים, צרה ומדשדשת, תגרום נזק למשק הישראלי ועדיף לרוץ לבחירות. לפיכך, הודיע נתניהו שיתן הצהרה לתקשורת בשידור חי בשעה 8 בערב, לב הפריים טיים הטלוויזיוני, מתחם החביב עליו במיוחד. שמע זאת בנט, וכדי להעלות את גובה ההימור, הודיע שהוא ואיילת שקד יתנו הצהרה למחרת בבוקר. המערכת הפוליטית החלה לארוז. בנט ושקד תדרכו שהגיעו להחלטה לפרוש מהממשלה, אלא אם כן ייעתר נתניהו וימנה את בנט לשר הביטחון.

נאומו של ראש הממשלה ארך כשמונה דקות. הוא דיבר בגוף ראשון, לכאורה בדם ליבו, אבל ביביסטים ותיקים ידעו לזהות את המשחק, את התחבולה, את המלכודת. הוא הקדיש את הפתיח לרקורד האישי שלו כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל, לנפילת אחיו יוני נתניהו ז"ל במבצע אנטבה, סיפר על פציעתו שלו במבצע שחרור מטוס "סבנה" החטוף, על התקרית בה כמעט נהרג בתעלת סואץ, ועל החברים הרבים שאיבד לאורך הדרך בשורות הצבא. הוא הילל ושיבח את צה"ל, השב"כ, המוסד ואפילו המשטרה (שמנהלת וניהלה חמישה תיקי חקירה פליליים נגדו ונגד רעייתו), דיבר על שיקולים של חיים ומוות, על הצורך לקבל החלטות הרות גורל במנותק מהפוליטיקה כי ביטחון לאומי זה ערך שעומד מעל כל שאר השיקולים, וכו' וכו'. הוא דיבר כמנהיג במלחמה, שאינה קיימת.

בשלב הזה, עבר נתניהו לרמזים: "מסיבות מובנות", אמר, "לא ניתן להציג בפני הציבור את הדברים המלאים שרואים הרמטכ"ל, אלופי צה"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד וגם אני, ולכן אתם רואים רק תמונה חלקית של מערכה רחבת היקף שאנחנו עדיין בעיצומה ושאני מחויב להשלימה... אני לא אגיד כאן הערב מתי נפעל ואיך נפעל... יש לי תכנית ברורה, אני יודע מה לעשות ומתי לעשות, ואנו נעשה זאת." נתניהו המשיך להפליג באוקיינוס ההחלטות הבטחוניות, הגרעין האיראני, הדברים שאפשר או אי אפשר לגלות לציבור, והגיע לפאנץ': "אנחנו נגבר על אויבינו. אני אומר זאת מבלי להמעיט כהוא זה מן האתגר שלפנינו, ואני מראש אומר לכם, הדבר יהיה כרוך בהקרבה, אבל אין לי שום ספק שבעוז רוחנו, בעוז רוחם של חיילינו, בחוסן של אזרחינו, אנחנו נגבר על אויבינו."

כמעט נאום ה"דם, יזע ודמעות" של וינסטון צ'רצ'יל. נתניהו פיזר רמזים על אתגר בטחוני כבד המרחף מעל האומה, על ה"הקרבה" שתידרש, על הניצחון הצפוי לנו, למרות הכל. ואז הסביר שפירוק הקואליציה של ממשלת הימין בעיתוי הרגיש הזה, יהווה פשוט אסון ובכייה לדורות. הוא הפך, במחי נאום אחד, את נפתלי בנט לזה שלא רק מנסה לקדם את עצמו לתפקיד שר הביטחון על גופתו הפוליטית של ליברמן, אלא גם עושה את זה באופורטוניזם פוליטי תוך התעלמות מ"גודל השעה".

למחרת בבוקר אסף בנט את עצמו, התייצב מול המצלמות והודיע כי הוא יורד מהאולטימטום ונשאר בממשלה. הוא ידע שנתניהו הכניס אותו לקוראלס והבין שאם אכן יפרק את הממשלה יואשם, לנצח, בהפלת ממשלת ימין ערב משבר בטחוני. השאלה היחידה שנשארה היא, האם יש באמת משבר בטחוני בלתי נראה המאיים על שלומה של מדינת היהודים?

יש מידע מודיעיני שנאסף מזה זמן. מדובר, כנראה, בחזית הצפונית. לאחרונה [27 בספטמבר] הציג נתניהו, בנאומו באו"ם, בסיסים סודיים של טילים מדויקים שמחזיק חיזבאללה בביירות, באתרים שונים, ביניהם גם אצטדיון כדורגל. לבנון היא מדינה בה חיל האוויר הישראלי לא מפציץ, בהתאם לכללי המשחק שהתגבשו בין הצדדים בשנים האחרונות. בעקבות דבריו של נתניהו, חיזבאללה כנראה מיהר לפנות את הטילים הללו לאתרים חלופיים. גם אם תידרש החלטה ישראלית להפציץ מטרה כזו או אחרת בביירות, לא מדובר בעניין מיידי ולא מדובר בהחלטות שטרם התקבלו על ידי מנהיגים ישראלים. מאז קום המדינה, לא נרשמה ולו תקופה בודדת בה לא היה איום כלשהו, בה לא התגבש מידע על איום, או בה לא היו דיווחי מודיעין מדאיגים על מזימות, כלי נשק או תכניות לפגיעה בה. גם בחזית הדרומית יש עדיין לא מעט חומר נפץ ומרעומי השהיה שיכולים להתפוצץ בכל רגע. נתניהו יודע שבמשבר הבא מול חמאס יהיה לו קשה יותר להבליג ולחזור לסדר היום מבלי לשלם מחיר פוליטי כבד נוסף, דוגמת המחיר ששילם בשבוע שעבר. ביום רביעי האחרון [21 בנובמבר] קרא יריבו הגדול השר לשעבר גדעון סער לבצע תקיפה מקדימה נגד חיזבאללה וחמאס. לכן נתניהו לא ממש משקר כשהוא אומר שבעתיד "תידרש הקרבה", אבל הוא גם לא ממש מדייק. הוא, כרגיל, בונה איום וממנף אותו לתועלתו הפוליטית. גם השבוע, בפעם המי יודע כמה, זה הצליח לו.