אין אור בקצה מנהרות הצפון

מבצע השמדת המנהרות בגבול לבנון שזכה לשם "מגן צפוני", לא נועד להגן על תושבי הצפון אך ורק מפני לוחמי חיזבאללה. אמנם, ראש הממשלה בנימין נתניהו תיאר באוזני ראשי היישובים תרחיש אימים לפיו "באיזה יום סגריר בערפל, חיזבאללה מגיח מן המנהרות וחוטף לנו אנשים" [11 בדצמבר], אבל אליבא דראש הממשלה, זה לא הכל ואפילו לא העיקר. רשת המנהרות, כך נתניהו במסיבת עיתונאים לרגל המבצע, "היא חלק מרשת הטרור והתוקפנות האזורית והעולמית בהכוונת איראן ובמימונה" [4 בדצמבר]. לדבריו, המבצע בגבול לבנון כוון נגד "שלוחת הטרור של איראן בלבנון.".הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שישב לצדו של ראש הממשלה באותה מסיבת עיתונאים, הבטיח אף הוא באותה הזדמנות "להמשיך לפגוע בהתבססות האיראנית בזירה הצפונית".

אף שהמנהרות פתוחות לרווחה בפני חיזבאללה מזה כשנתיים-שלוש, הארגון לא עשה בהן שימוש. בקהילת המודיעין סבורים שלמזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, אין עניין לתקוף את ישראל כל עוד כוחותיו פרוסים בסוריה ובניית אתרי הטילים המדויקים מצויה בראשיתה. חיזבאללה נסמך אמנם על איראן, אך  מעיניו מופנים בראש וראשונה כלפי פנים. כפי שקרה לארגונים אחרים שהתמסדו, דוגמת השין פיין באירלנד, כדי לשלוט ולשמור על כוחו הוא שותף לאחריות לשלום האזרחים ולרווחתם.

מאז נסיגת צה"ל מלבנון [2000] לא יזם נסראללה מלחמה נגד ישראל. לפני מספר שנים [2006] הוא אף הצהיר שאילו ידע שישראל תנחית על לבנון מכה כה אנושה, כפי שנהגה במלחמת לבנון השנייה, הוא היה מוותר על מבצע חטיפת החיילים שהביא לאותה תגובה קשה.

בתבונתו נמנע הפעם חיזבאללה מלספק לישראל תירוץ להכות שוב בלבנון, והניח לה לחגוג פסטיבלי ניצחון בפתחי המנהרות. יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, טרח לציין [5 בדצמבר] כי "צה"ל יכול לעשות מה שהוא רוצה בתחום שלו, אך לא בלבנון". במאמר שפרסם בתחילת השנה [6 בפברואר] הזהיר רונן דנגור, לשעבר סגן ראש אגף מחקר במשרד ראש הממשלה, כי במלחמה נוספת עם חיזבאללה כל צד צפוי לשלם מחיר חברתי וכלכלי כבד ביותר כאשר למחרת המצב יחזור לקדמותו עד לסבב האלימות הבא.

העימות  השבוע (17 בדצמבר) בגבול הצפון בין חיילי צה"ל לחיילים לבנונים, המחיש את נפיצות הגזרה. יד קלה על ההדק של קצין זוטר עלולה להצית אש גדולה. דנגור הציע שבמקום לתופף בתופי מלחמה, מוטב שישראל תבקש מגורם שלישי, דוגמת רוסיה שמגלה עניין גובר באזור, לשמש "קו אדום" בין ירושלים לביירות. במקום לסכן חיים עדיף "להסתכן" במשא ומתן ליישוב המחלוקת לגבי חוות שבעא (אזור בשליטת ישראל שלבנון תובעת עליו ריבונות) והשליטה במאגרי הגז הימי. ממשלת ישראל מנגד דוגלת בגישה שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. בטקס חילופי סגן הרמטכ"ל תיאר נתניהו את תפישת העולם הזאת בחדות ובפשטנות אופייניים. "מי שפוגע בנו ומי שמנסה לפגוע בנו – דמו בראשו", הוא אמר והוסיף כי "האויבים שלנו יודעים את זה ואנחנו נשיג אותם".

אכן, האויבים יודעים שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. יש להניח שהם קוראים מדי פעם "מקורות זרים" ומניחים שהמתחם הגדול בדימונה איננו מפעל אריזת גרעיני חמניות.

זו כנראה הסיבה לכך שטהרן מגלה איפוק נוכח ההתקפות הישראליות על מטרות איראניות בסוריה. זה גם התמריץ המרכזי שהביא את חברות הליגה הערבית, בהן אש"ף וחברות ארגון מדינות האסלאם, לאמץ במארס 2002 את יזמת השלום הערבית, המציעה לישראל שלום ונורמליזציה בעבור נסיגה לקווי 67' עם תיקוני גבול מוסכמים.

אולם, נתניהו מסרב להכיר במשוואה "שטחים תמורת שלום" בכל הגזרות. ראש הממשלה אמר השבוע [16 בדצמבר] בכנס שגרירים, כי המדינות הערביות "מחפשות את הקשר עם החזק". הוא הסביר כי "טיפוח העוצמות נותן לנו את הכוח הדיפלומטי", אשר מאפשר נורמליזציה עם העולם הערבי גם בלי התקדמות בתהליך המדיני עם הפלסטינים. התקווה שהתקדמות עם הפלסטינים תפתח לישראל קשרים עם מדינות ערב, הוסיף נתניהו, "נגוזה תחת ממשלות אוסלו".

ממשלות נתניהו, ביחד עם ארגוני הסירוב הפלסטינים, אינן חוסכות מאמץ להבטיח שתקוות אוסלו תישאר בגניזה. כמו תמיד, את המחיר משלמים בני שני העמים. נתניהו ביקש מראשי היישובים בצפון לדמיין את "מסעות ההרג" שלוחמי חיזבאללה היו יוצאים אליהם מתוך המנהרות. תושבי ההתנחלויות בגדה המערבית לעומת זאת לא צריכים לדמיין מסעות הרג מתחת לפני האדמה. עבורם זו מציאות יום יומית כמעט שמתרחשת על סף ביתם. כיצד הממשלה מציעה לשנות את המציאות הזאת? כרגיל, על ידי קידום מפעל ההתנחלויות, ששם את הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) לצחוק ולשנינה בעיני בני עמו ומחזק את יריביו מבית ומחוץ.

בשעה שישראל פועלת בתקיפות נגד מה שראש הממשלה מתאר כהתבססותה של איראן בזירה הצפונית, ממשלתו מסייעת לאותו אויב להתבסס בשאר הגזרות. הפסקת האש/"ההסדרה" ברצועת עזה ייצבה את שלטון תנועת חמאס, הנהנית מתמיכתן של איראן ושלוחותיה בגזרה הדרומית. מעזה הנצורה קצרה הדרך לגדה המערבית הכבושה. בעידודה של ישראל גם קטאר, התומכת בחמאס ומקיימת יחסים מיוחדים עם איראן, מגבירה את השפעתה בשטחים. חיזוק מדינת חמאס בעזה והנצחת מדיניות הבידול מאיצים את התמוטטות הרשות הפלסטינית בהנהגתו של עבאס ומחסלים את הסיכוי לשלום. למרבה הצער, מקצה המנהרה הזאת, כמו מפתחי מנהרות החיזבאללה, לא מבצבץ שום אור.