חוק הנאמנות בתרבות יורה בלבה של הדמוקרטיה הישראלית

כאלף איש, נכון יותר רק כאלף איש, בהם אנשי תיאטרון וקולנוע מובילים, באו להפגנה נגד הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון מס' 2) התשע"ט-2018, שהתקיימה בשבת האחרונה בתל אביב [27 באוקטובר].

מסתבר שההצעה לתיקון החוק שאושרה בשבוע שעבר בוועדת השרים לחקיקה [21 באוקטובר] ומבקשת לשלול תמיכה תקציבית מגופי תרבות מסויימים בשל "פעילות נגד עקרונות המדינה", לא הוציאה לרחובות את כוכבי הזמר והבידור. ייתכן שאינם מוצאים דופי בסנקציות הכלכליות שהחוק מבקש להטיל על תיאטרון המעלה מחזה שמטיל ספק בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; ייתכן שהם תמימי דעים עם יוזמת התיקון לחוק, שרת התרבות מירי רגב, שטוענת כי משלם המסים אינו צריך לממן הצגה שמבצבצת ממנה הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין או בטרור; גם הקהל בוודאי לא אוהב טקסטים שפוגעים בסמלי המדינה וביום העצמאות. האם בשביל זה כדאי להם לריב עם ועדת התמיכות הממשלתית? 

אם חוק הלאום פוגע בנשמתה של הדמוקרטיה הישראלית, חוק הנאמנות בתרבות יורה היישר בלבה. שום תיאטרון רפרטוארי בישראל לא יכול להתקיים ללא סבסוד ציבורי. החוק החדש מעניק את השליטה על צינור החמצן הזה לפוליטיקאית, אשר מתפארת בכך שלא קראה שום יצירה של צ'כוב.

מירי רגב היא זו שתוכל להחליט, למשל, שהעיבוד של המחזאי והמתרגם פרופ' אברהם עוז ל"סוחר מוונציה" של שייקספיר, מסית לאנטישמיות. בשבוע שעבר [25 באוקטובר] השרה רגב נזפה מעל דוכן המליאה בח"כ יואל חסון (המחנה הציוני) "הלוואי שהיית עושה לא רבע, שליש ממה שאני עשיתי". בשבוע הבא, אם הכנסת תאשר את התיקון לחוק, תהיה בידה הסמכות לקצץ רבע, שליש ומחצית מתקציבו של כל תיאטרון בישראל.  

לא צריך להתייגע בניחושים לגבי השימוש שרגב תעשה בחוק הנאמנות בתרבות כדי לרסן את ענף התיאטרון. הצנזורית הצבאית, בדימוס שלא ידעה לנקוב בשם סרט אחד של טרנטינו, שלחה לא מכבר את ידה הארוכה אל ענף הקולנוע. קצפה יצא על סרטו של שמוליק מעוז "פוקסטרוט", וזאת מבלי שטרחה כלל לצפות בסרט. גם סדרת הטלוויזיה "מגידו", שהציגה באופן אנושי את החיים בכלא מגידו, ספגה מהשרה נזיפה חמורה למען יראו וייראו.

"הדעת אינה סובלת, שסרטים, המבאישים את שמו הטוב של צה"ל הם אלו שנתמכים על ידי קרן הקולנוע הישראלי, הנתמכת על ידי המדינה, והם אלה שנבחרים להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי בחו"ל", הצליפה השרה בסרט הישראלי, שנבחר להציג בפסטיבלי קולנוע נחשבים כפסטיבל טורונטו [ספטמבר 2017].

הכוריאוגרפית והרקדנית רננה רז קראה בהפגנה לחבריה להיות מוכנים לשלם את מחיר המאבק על זכותם להביע דעות פוליטיות. הסופר, המחזאי והתסריטאי מוטי לרנר היה מפורש יותר. "עלינו להמשיך לעסוק בכיבוש ובסכסוך הישראלי-פלסטיני", הוא אמר.

יוצר הקולנוע אודי אלוני בדק ומצא, כי מתוך כ-30 סרטים עלילתיים שהופקו בארץ רק פוקסטרוט וסרטו "ג׳נקשן 48" ייצגו את הנרטיב הפלסטיני. "הם מאמינים שעם קצת צנזורה עצמית ושיתוף פעולה נוכל להשתלט על רוע הגזירה", כתב אלוני בהארץ. "הצנזורה היודו־ישראלית ניצחה באופן ברור, לאו דווקא בגלל מופעי האימה של הצנזורה הממסדית, אלא בגלל הפנמתה ומחיקת הנרטיב הפלסטיני בתוך השיח התרבותי עצמו, בעזרת צנזורה עצמית".

פרופ' עוז, שמלמד תיאטרון באוניברסיטת חיפה ובאקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, אמר השבוע לאל-מוניטור שהצנזורה העצמית מאפיינת מאז ומתמיד את התיאטרון הישראלי. לדבריו, התיאטרון הפוליטי בישראל מוגבל בעבותות הקונצנזוס של הקהילה וטרוד בהגשמת משימות לאומיות מתוך נאמנות לאידיאולוגיה מחייבת. הוא מזכיר שהסאטירות הפוליטיות הנוקבות הראשונות של חנוך לוין הוצגו במרתפי פרינג', ולכן התגובות שעוררו היו מוגבלות. אך כשהתיאטרון ציבורי ומסובסד כמו הקאמרי העלה את "מלכת האמבטיה" [1970], סאטירה עוקצנית שלעגה לאופוריית הניצחון ב-1967, השלטון (שהיה אז בידי מפלגת העבודה) הסית את הציבור נגד התאטרון. משם הרעל חלחל אל שחקני התיאטרון שדרשו מההנהלה להוריד את ההצגה.

"מלכת אמבטיה היוותה איתות ליוצרים ולהנהלות התיאטרון לגבי גבולות האפשר בהתבטאותו של התיאטרון הפוליטי", אומר פרופ' עוז. הוא מציין כי תיאטרון חיפה לא העלה את המחזה "אפרים חוזר לצבא" של יצחק לאור, שנפסל על ידי הצנזורה, גם לאחר שבג"ץ ביטל את הפסילה ב-1987 (המחזה הועלה לבסוף בהפקה פרטית ב"צוותא"). "תיאטרון פוליטי הפך להיות מילה גסה חתרנית ומסוכנת", חתם עוז את דבריו.

"היצירה שלנו חזקה יותר מכל הממשלות שהיו כאן וגם מהממשלה הזו", הכריז המחזאי מוטי לרנר בהפגנה. ניסיון העבר הלא רחוק מלמד שהאבחנה שלו, בלשון המעטה, לא מדויקת, ושהרפרטואר של התיאטראות הממוסדים אינו מאתגר את המרחב המתנחלי. באוגוסט 2010 הודיעו עשרות שחקנים ושחקניות להנהלות התיאטראות הרפרטוארים כי יסרבו להופיע בהיכל התרבות החדש, שנפתח אז בהתנחלות אריאל. במכתב שנשלח להנהלות תיאטרון הבימה, הקאמרי, בית ליסין, חיפה, באר שבע והחאן, הביעו השחקנים שאט נפש מהכוונה להופיע באריאל והצהירו שיסרבו להופיע בכל האולמות שבהתנחלויות. מאז עולים לבמת אריאל שחקנים מהבימה, תיאטרון באר שבע, בית לסין, הספרייה, תיאטרון אורנה פורת והתיאטרון הארצי לילדים ולנוער. אחדים מהם מופיעים גם בהתנחלות קריית ארבע. למנהלים האומנותיים של אריאל או קריית ארבע אין קושי לבחור הצגות ללא גוון פוליטי.

ישועתו של חופש הביטוי הישראלי, ההולך ונעלם, לא תבוא משחקני תיאטרון, מבמאים וממחזאים, שיצירתם תלויה בכספי הציבור, אשר בהם שולטת הממשלה. היא לא תבוא מהקהל השבוי בקונצנזוס של צדקת הדרך ומתמוגג משרת התרבות, שמזילה דמעה בעת נגינת ההמנון בתחרות ג'ודו באבו דאבי.

ההמונים ייצאו לרחובות ביום שבו כוכבי זמר מהעולם ומישראל יחליטו להדיר את רגליהם מתחרות אירוויזיון ומכל הופעה במדינה שמצנזרת את עצמה לדעת כמדינת ישראל.