גם בבחריין אוהבים את אייל גולן ושרית חדד

עיתונאים ישראלים שהגיעו לוועידה הכלכלית האזורית שהתקיימה בחודש יוני בבחריין, הופתעו למצוא בחנויות המוזיקה המקומיות דיסקים של זמרים ישראלים כמו אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ואחרים. המשותף לכולם הוא סגנון השירה שלהם המכונה בישראל "מזרחי" או "ים תיכוני" ומתאפיין בסלסולים. העיבודים לשירים כוללים לא פעם כלי נגינה כמו עוד ודרבוקה.

האהדה במדינות ערב למוזיקה מזרחית ישראלית היא ארוכת שנים. כבר ב-1996 הופיעה הזמרת הישראלית זהבה בן בשטחי הרשות הפלסטינית. בן נחשבה בעבר לזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי והופיעה רבות במדינות ערב. היא אף שקלה להופיע בלבנון וברצועת עזה, אך גורמי ביטחון אסרו עליה לעשות זאת [2008].

היא לא היחידה. זמרת ישראלית אחרת, שרית חדד, הופיעה ב-1997 בממלכת ירדן בזהות בדויה והקליטה שם אלבום בערבית.

מדינת ישראל נחשבת נטע זר במזרח התיכון בשל תרבותה האחרת, אלא שישראל מורכבת מאוכלוסייה גדולה של יהודים ילידי ארצות ערב שעלו בשנות ה-50' וה-60'. קשה מאוד להעריך כמה בדיוק מונים צאצאיהם, וההערכה היא שמדובר ברבע עד שליש מהציבור היהודי בישראל. לאוכלוסייה הזו קירבה לשפת האם של ההורים, בדרך כלל ערבית בניב של ארץ המוצא.

הזמר והיוצר אביהו מדינה, האחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של הזמר המזרחי בישראל, אומר לאל-מוניטור כי לפעמים נדמה לו שבמדינות ערב אוהבים את הזמר הישראלי המזרחי יותר מאשר בישראל. מדינה, יליד 1948, שמוצאו מתימן, היה מאלה שלחמו להכניס את הסגנון הזה לתרבות הישראלית, אשר נשלטה לאורך עשרות שנים על ידי עורכי מוזיקה וקובעי דעת קהל שוחרי סגנונות מערביים ומזרח אירופאים. הם התייחסו למוסיקה המזרחית בזלזול, אבל לדברי מדינה הם אלה שהיו פה נטע זר ולא הזמרים יוצאי ארצות ערב, שבעצם נטועים במזרח התיכון הרבה יותר מהישראלים האחרים.

"אנחנו נולדנו אל הריחות והטעמים והצלילים של האזור הזה", אומר מדינה, "עם המוזיקה הערבית מסביב ובעיקר המוזיקה של היהודים שחיו בארצות ערב, שילוב של כלים מוזיקליים מזרחיים כמו העוד, עם טקסטים מהתנ"ך וספר התפילות, כל אלה יצרו פסיפס נפלא שבישראל לא כל כך קיבלו במשך עשרות שנים. כשאתה נושם מוזיקה מזרחית מיום לידתך, זו המוזיקה העילאית שלך ושל סביבתך ואיתה אתה מתקשר טוב יותר עם מי שמבין אותה. הקשר עם השכנים שלנו באמצעות המוזיקה טבעי, כי אנחנו יהודי המזרח עם התרבות העשירה לא עזבנו את האזור והושפענו מהתרבות האירופית. אין לנו מה לשנות כדי להשתלב במזרח התיכון, אנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, והדומיננטיות של המוזיקה המזרחית המזרח תיכונית בתרבות הישראלית מחברת את המדינה כולה לאזור".

מדינה, שהוא גם אמרגן ומפיק מוזיקלי, אומר כי מי שיצר את הקשר הראשון בין המוזיקה המזרחית הישראלית למדינות ערב היו ערביי ישראל והפלסטינים, שרכשו קלטות ובהמשך דיסקים של זמרים ישראלים ששרו בסגנון המזרחי, והפיצו אותם דרך קרוביהם בירדן למדינות ערב האחרות. השלום עם מצרים ועם ירדן העצים את הגל הזה. לדבריו, הזמר הישראלי הפופולרי ביותר בקטאר הוא זוהר ארגוב, שמוצאו מתימן, ואילו בכוויית פופולרי הרכב ישראלי מצליח בשם "הפרויקט של רביבו", המבצע גרסאות כיסוי של שירים מזרחיים ישראלים וערבים.

הפרופ' אדווין סרוסי, חוקר המוזיקה המזרח תיכונית והערבית בכלל וחתן פרס ישראל, אומר לאל-מוניטור כי האינטרנט מחסל גבולות, ומאפשר לערבים לשמוע מוזיקה ישראלית ומזרחית. כך לדבריו הזמר ציון גולן, שמוצאו בתימן, נחשב כוכב יוטיוב בארץ שבה נולדו הוריו. 

ד"ר סימונה ווסרמן, מהחוקרות הבולטות של המוזיקה המזרחית, אומרת לאל-מוניטור כי "קבוצה של יוצרים ישראלים מזרחיים מעולים חוללה שינוי בדימוי של המוזיקה המזרחית ובמעמדה. רובם משכילים וילידי הארץ, בני דור שני ושלישי ליהודים שעלו מארצות האסלאם, וחלקם ישראלים-פלסטינים. רובם בעלי ידע רב בתרבות המערבית והמזרחית גם יחד, מוערכים מבחינה מקצועית ופועלים כיזמים תרבותיים". את המוזיקה המזרחית היא מגדירה כמערכת תרבותית מורכבת, הכוללת מוזיקה ערבית פלסטינית, מוזיקה של ארצות האסלאם שמהן הגרו יהודים לישראל ומוזיקה שנוצרה בישראל בהשראת התרבויות של ארצות המוצא.

לצד זה, אחת התופעות המעניינות והמרעננות של הזמר הישראלי המזרח תיכוני היא יצירת גרסאות כיסוי למוזיקה ערבית קלאסית ופופולרית, זו ששמעו הזמרים בבית הוריהם. כך זהבה בן, שהוריה הגיעו ממרוקו ואביה היה מוזיקאי. בן הקליטה בסוף שנות ה-90' מופע שלם של שירי אום כולתום, הזמרת המצרית הנחשבת למלכת הזמר הערבי. ביצוע השיר המפורסם "אינתא עומרי" עם התזמורת האנדלוסית הביא לגל תגובות עצום בעולם הערבי. הרוב התפעם מהביצוע המחודש.

זמרים ישראלים נוספים עשו מהלכים דומים. ב-2010 הזמר שלומי סרנגה, שמשפחתו הגיעה לישראל ממצרים, הקליט גרסה בעברית לשיר "אולו לו" של הזמר המצרי המפורסם, עבד אל-חלים חאפז. הגרסה הזו עוררה ביקורת במצרים, ובן משפחתו של הזמר המצרי אפילו איים בתביעה נגד סרנגה. הפרסום סביב הפרשה הביא כנראה לכך שהשיר הושמע אינספור פעמים בתחנות רדיו וטלוויזיה במצרים ובעולם הערבי, וחשף את המאזינים למוזיקה של הזמר הישראלי. סרנגה הסביר אז כי עשה את המחווה מתוך כבוד והערכה לעבד אל-חאלים חאפז ולמלחין כאמל אל טאוויל, שבלחניו השתמש גם בשירים אחרים שלו. "אני מקווה כי המתנגדים לביצוע הישראלי ישכילו לתת לאמנות להיות שפה המקרבת בין עמים ותרבויות", הוא אמר.

כיום אין כמעט אירוע ממלכתי בישראל, פסטיבל או תחרות זמר, בלי מוזיקה מזרחית. הצלחתה במדינות ערב בוודאי סייעה למאבק של הזמר המזרחי להכרה בתוך ישראל, וגם ללא קשרים דיפלומטיים היא מהווה גשר לתרבות מוזיקלית משותפת.