דוקטרינת איראן שולטת: מה זה אומר על יריביו של נתניהו?

במארס 2019 ימלא עשור לחזרתו של בנימין נתניהו להנהגת המדינה ולהצבת תוכנית הגרעין האיראנית בראש האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. גם אם במועד זה נתניהו מסיבה כלשהי לא יכהן כראש ממשלה, כבר כעת ברור שהצליח להטמיע בסדר היום המדיני-ביטחוני של ישראל את הגרעין האיראני כאג'נדה עיקרית.

זה היה תהליך ארוך שידע עליות ומורדות. תחילתו בהכנות לתקיפה ישראלית באיראן בשנים 2012-2009 שלימים גוועו עם חתימת הסכם הגרעין תחת ממשל אובמה [2015]. מבחינות רבות נחשב הסכם הגרעין לכישלון של נתניהו כשיריביו הפוליטיים האשימו אותו, כי ההסכם הגרוע הוא תולדה של יחסיו המעורערים עם אובמה. ביום שלישי בערב [9 במאי] העניק נשיא ארה"ב דונלד טראמפ תפנית מדהימה לסאגת איראן-נתניהו, עם ביטולו הדרמטי של ההסכם וחידוש משטר הסנקציות. נתניהו לא יכול היה לקוות לתרחיש טוב יותר. הוא סימן את עצמו כמנצח, שבוע בלבד לאחר שיריבים פוליטיים בראשם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד האשימו אותו כי בחשיפת מסמכי איראן הוא פגע קשות בעבודת המוסד.

לא יהיה זה מופרך להגדיר את העשור האחרון במדיניות החוץ והביטחון של ישראל כעשור האיראני, ולקבוע שדוקטרינת איראן של נתניהו שולטת כעת. מה שמרתק בתהליך הזה הוא לא רק הישגו של נתניהו, אשר גרם לטראמפ לאמץ באופן מלא את דוקטרינת איראן שלו, אלא גם האופן בו נגררה המערכת הפוליטית הישראלית כולה, כולל יריביו של נתניהו בתוך הימין ומחוצה לו, אל סדר היום הרואה באיראן את חזות כל האיומים.

מבלי להקל ראש בהישג של ביטול הסכם הגרעין, מדינת ישראל בשנת השבעים שלה היא מעצמה צבאית המסוגלת להתמודד גם עם איום גרעיני איראני. במקביל היא גם מדינה שמדחיקה באופן מטריד את הטיפול בסכסוך עם הפלסטינים – רצועת עזה למשל היא חבית חומר נפץ שעלולה להתפוצץ בכל רגע; מטרידה עוד יותר העובדה שמנהיגי השמאל-מרכז מאפשרים לנתניהו, מסיבות אלקטורליות שלהם, לקבוע בלעדית את השיח הפנימי בישראל. נכון, קשה להאפיל על ראש ממשלה שבידיו נתונים כל האמצעים להוביל סדר יום, ודאי כשמדובר באישיות כמו נתניהו. למרות זאת, מצופה ממי שרואים את עצמם כמחליפיו של נתניהו ומצהירים כי בכוונתם להוביל סדר יום אחר, לנהוג אחרת. ברוב המקרים הם דווקא מיישרים איתו קו.

ספק רב אם אזרחי ישראל, בכללם הציבור בשמאל-מרכז, יידעו לענות על שאלה כמו – במה שונה השקפת עולמם של יאיר לפיד ואבי גבאי בנושא הפלסטינים מזו של נתניהו? הסיבה לכך היא ההתייחסות הציבורית שלהם. שניהם מצהירים אמנם מעת לעת על תמיכתם ברעיון שתי המדינות ובהגעה להסכם עם הפלסטינים (גם נתניהו הצהיר זאת בנאום בר אילן) – שהיא סוגיית ליבה מדינית-ביטחונית קריטית להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, הם אינם נותנים לכך משקל בסדר היום.

גבאי, למשל, הוביל בסוף אפריל האחרון החלטה ברורה מאליה בוועידת מפלגתו לפיה העבודה מחויבת לפתרון שתי המדינות. המהלך נבע ממאמציו של גבאי להחזיר אליו את האלקטורט שברח כאשר ניסה לאמץ סדר יום מדיני-ביטחוני תואם ליכוד. בפועל הוא לא המשיך למנף זאת והתמסר לקמפיין נגד השחיתות.

כדי להבין את עומק התהליך בו הפך הגרעין האיראני בהובלת נתניהו לחזות הכל, כדאי לחזור לימים שקדמו להודעת טראמפ. בשבוע שעבר עוד ניסה לפיד לאתגר את נתניהו, כשפתח בקמפיין נועז שהאשים את ראש הממשלה בפגיעה בביטחון המדינה עם חשיפת מסמכי איראן. יו"ר יש עתיד הבין שהוא חייב לאתגר את נתניהו בענייני ביטחון, אם רצונו שיתייחסו אליו ברצינות כמועמד לראשות הממשלה, ובחר להשתמש בעניין האיראני כפלטפורמה. לפיד גם התריע כי ביטול הסכם הגרעין בעייתי.

ביום שלישי, בעקבות הודעת טראמפ שכללה שבחים לפרזנטציה של נתניהו, ריכך לפיד את הטון. הוא בירך את טראמפ על עמידתו האיתנה לצד ישראל והוסיף כי כעת "עלינו לגייס את כל כוחותיה המדיניים של ישראל כדי לוודא שהאירופאים, הסינים והרוסים יצטרפו למהלך וימנעו מאיראן לחזור לפיתוח נשק גרעיני...כפי שבעבר פעלתי לצד ראש הממשלה לביטול הסכם הגרעין הרע, גם הפעם לא נעשה שיקולים של אופוזיציה וקואליציה ונפעל להחזרת הסנקציות ובלימת איראן".

אף מילה על המדיניות המסוכנת של נתניהו, מפניה הוא הזהיר רק לפני ימים מעטים. אף מילה על כך שיש לישראל אתגרים מדיניים-ביטחוניים דרמטיים לא פחות בזירה הפלסטינית והאזורית.

שעות מעטות טרם הצהרת טראמפ הופיעו כמה מראשי המערכת הפוליטית, שרואים בעצמם יורשי נתניהו, בכנס הרצליה השנתי – פורום נחשב לענייני מדיניות ואסטרטגיה. הם כמובן התמסרו להסכם הגרעין שעמד להתבטל. בלי יוצא מן הכלל, יו"ר כולנו שר האוצר משה כחלון, יו"ר הבית היהודי שר החינוך נפתלי בנט ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין צידדו בביטול ההסכם.

בנט העריך כי משטר האייתוללות מתקיים על זמן שאול וסופו לקרוס, ואיים על נסראללה כי יאבד את לבנון אם יפתח במלחמה נגד ישראל. כחלון היה היחיד באותו היום אשר מלבד מילים על ההסכם הרע בין איראן למעצמות התייחס גם לפלסטינים, אבל גם הוא לא נתן עדיפות לנושא ואמר רק שצריך לחכות לתוכנית של טראמפ.

בבוקר שלאחר הודעת טראמפ והתקיפה הישראלית בסוריה, יישרה המערכת הפוליטית כמעט באופן מלא קו עם נתניהו וביטול ההסכם, למעט מרצ. שרי הליכוד ובהם ישראל כץ, זאב אלקין, יריב לוין ואופיר אקוניס גיבו והתמוגגו מול ההישגים האחרונים של נתניהו. טוב, הם ממילא הצהירו כי לא יתמודדו מולו אלא רק אחרי לכתו, אז לא פלא שהם מאמצים באופן מוחלט את דוקטרינת הביטחון שלו.