האם טראמפ הלך רחוק מדי בעימות מול איראן?

"הנשיא מקריא את נאומו של ראש הממשלה", זו הייתה התגובה הפופולריות ביותר בירושלים לאחר נאומו של הנשיא דונלד טראמפ [8 במאי] בו הכריז על יציאתה של ארה"ב מהסכם הגרעין שבין איראן למעצמות. קשה לתאר את שכרון החושים בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו ובקרב שרי קואליציית הימין בישראל לאחר שטראמפ הציג, בקולו, את עיקרי המדיניות לה הטיף נתניהו בשנים האחרונות באין ספור נאומיו והופעותיו בזירה הבינלאומית. האירוע נתפס כניצחון ישראלי אדיר, ממש התגשמותו של חלום נכסף שהופך למציאות תחת נשיא אמריקאי אוהד ש"מבין את המזרח התיכון" ומושפע עמוקות מנתניהו.

תגובה דומה נשמעה גם השבוע [21 במאי], מיד לאחר נאומו המכונן של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, בו פירט את הדרישות של ארה"ב מאיראן בתחום הגרעין, אבל לא רק. נכללו בו גם דרישות שנשמעו מזה זמן מצדה של ההנהגה הישראלית, ובכללן הדרישה החד משמעית ליציאת הכוחות האיראניים מסוריה. מעורבותה הצבאית של איראן בסוריה נמצאת במוקד ההתחממות הניכרת בגזרה זו, שהגיעה עד התנגשויות צבאיות ישירות, לראשונה בהיסטוריה, בין ישראל לאיראן על ומעל אדמה סורית. גם הפעם, נשמעו אותן זמירות מוכרות בירושלים: פומפאו מקריא את עיקרי מדיניותה של ישראל, התרברבו המתרברבים. אלא שהפעם יש גם גרסאות אחרות.

גורם ביטחוני בכיר ביותר אמר השבוע לאל-מוניטור את הדברים הבאים: האמריקאים החליטו ללכת בכל הכוח על הראש של המשטר האיראני. 12 הדרישות (שהציג פומפאו) הן נון-סטארטר מבחינת האיראנים, והאמריקאים יודעים את זה היטב. פומפאו לא אמר את זה במפורש, אבל ברור שוושינגטון מכוונת לחילופי שלטון בטהרן, ובמלוא העוצמה. לדברי הגורם, מדובר באינטרס אמריקאי ישיר ולאו דווקא בהיענות לצרכיה של ישראל. אנחנו לא לגמרי בתוך הסיפור הזה, אמר הגורם, אנחנו יודעים לדאוג לעצמנו ומעמדנו אינו בסכנה. האמריקאים מודאגים באשר לשאר בעלות בריתם במזרח התיכון. אם תעקוב רגע אחרי המפה תראה שאין כמעט מקום במזרח התיכון ומחוצה לו בו האיראנים לא מסכנים את בעלות בריתה או את האינטרסים של ארה"ב.

בשלב הזה עבר המקור לפירוט: תראה מה קרה עכשיו בעיראק: האמריקאים השקיעו כמויות עצומות של כסף ואנרגיה בראש הממשלה חיידר אל-עבאדי, ונכשלו. (מפקד כוחות משמרות המהפכה האיראניים) קאסם סולימאני מטפל אישית בעניין העיראקי והאיראנים מנסים לייצר שם קואליציה ולאחד את כל השיעים חוץ ממוקתדא א-סאדר (מנהיג שיעי עיראקי), על הראש של האינטרסים של ארה"ב. אותו הדבר בלבנון, בסוריה, בסעודיה, באמירויות, בבחריין. לאן שהאמריקאים מסתכלים הם מוצאים מאחוריהם את משמרות המהפכה מנסים לזנב בבעלי בריתם. זה קורה אפילו באפגניסטן, דרך הטאליבן. שני המקומות בהם השקיעו האמריקאים כספים אדירים, אנרגיה אינסופית ולא מעט חיי חיילים, אפגניסטן ועיראק, מתנדנדים עכשיו בעיקר בגלל הפעילות האיראנית. אז הממשל האמריקאי החליט שזה מספיק והם עכשיו משיבים מלחמה בכל הכוח.

במערכת הביטחון בישראל לא כולם תמימי דעים אל מול המהלך האמריקאי של "הכל או כלום". הגדלת גובה ההימור, שהשתקפה בנאום פומפאו, מייצרת גם דאגה. עד לא מזמן עבד פומפאו ישירות מול ראש המוסד הישראלי יוסי כהן, האדריכל של העברת ארכיון הגרעין האיראני מטהרן לירושלים ומי שהקפיד להמשיך למקד את מירב המאמץ המודיעיני הישראלי על איראן גם לאחר חתימת הסכם הגרעין. כהן ופומפאו נתפסו כמי שנמצאים בדיוק "באותו דף" בכל הקשור לתפיסת האיום האיראני.

אלא שבמהלך האחרון שלו שבר פומפאו חזק ימינה. גם במוסד הישראלי לא רבים מאמינים באפשרות הפלת המשטר האיראני בהתערבות מרחוק. רבים חוששים שהכרזת המלחמה הגלויה של הממשל האמריקאי נגד המשטר האיראני עלולה דווקא לחזק את האייתוללות, ולא להחלישם. נימוקים דומים הושמעו בזמנו על ידי כל בכירי מערכת הביטחון בישראל סביב הוויכוח אם לתקוף או לא לתקוף את תשתית הגרעין האיראנית, בין השנים 2013-2009. אחד הנימוקים העיקריים נגד תקיפה, בהם השתמש בעיקר ראש המוסד המנוח מאיר דגן, היה שתקיפה עלולה לאחד את הציבור האיראני סביב מנהיגיו ולהאריך את תוחלת החיים של המהפכה האסלאמית במקום לקצר אותה.

הדברים נכונים גם היום. במונחי מקצוע, משתמשים הישראלים במושג "כלכלת התנגדות", ומסבירים: הגברת הלחץ הבינלאומי תוך הכרזה ברורה שארה"ב וישראל מעוניינות בהחלפת השלטון עלולה לבלום את התסיסה באיראן נגד המשטר במקום להגביר אותה. איראן היא מעצמה אזורית ויכולה להתמודד עם הסנקציות האמריקאיות. הכל תוצאה של נחישות ולכידות פנימית. ברגע שהלכידות גוברת, הסיכוי להתערערות וקריסה יורד.

אם היינו עורכים משאל חשאי בין כל בכירי מערכת הביטחון הישראלית בשאלה מה עדיף, שיפור הסכם הגרעין הקיים וסתימת הפרצות הקיימות בו, או ביטולו לחלוטין וקריסתו, היה מושג רוב מוחלט וברור בעד האפשרות הראשונה. הבעיה היא שנאום פומפאו מפחית את ההיתכנות להתגשמותה של האפשרות הראשונה. הדרישה האמריקאית האולטימטיבית עלולה לדחוף את האיראנים אל הקיר ולהציבם בפני מבוי סתום. ההימור האמריקאי, שזוכה לגיבוי ישראלי מפורש כלפי חוץ מנתניהו, הוא ללכת על כל הקופה ולנסות לדחוף את האייתוללה חמינאי והגנרל סולימאני אל התהום. זה כולל גם מאמץ להעמיק את הקרע ולחדד את העימות הפנימי הניטש באיראן בין חמינאי וסולימאני לבין הנשיא רוחאני הנתפס כרפורמי וכמי שמעדיף להשקיע את המשאבים בפיתוח פנים איראני ולא בייצוא המהפכה.

על פי נאום פומפאו, ההחלטה בוושינגטון כבר התקבלה והנשיא טראמפ הגדיל את ההימור בקופה למקסימום. כל מה שנותר זה לעקוב ולראות אם זה יצליח.