צו סגירה לבאב א-רחמה: "ניצחון" למדיניות ליבוי הסכסוך של הממשלה

ממשלת ישראל רשמה לעצמה השבוע [17 במארס] עוד ניצחון במאבק נגד הפלסטינים/מוסלמים, כשבית משפט השלום בירושלים הוציא צו זמני המורה לסגור את מבנה המריבה באב א-רחמה (שער הרחמים) במתחם הר הבית. עתה מוטל על השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להחליט האם להורות למשטרה לבצע את הצו ולפעול לסגירתו מחדש של המבנה, כפי שהיה מאז 2003. מחמת רגישות המקום הקדוש ליהודים ולמוסלמים, קרוב לוודאי שתפוח האדמה הלוהט יתגלגל לפתחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. החלטה לאכוף את הצו עלולה להצית אש שתתפשט לגדה המערבית ולגרום למשבר ביחסים עם ירדן. לעומת זאת, השלמה עם הפריצה למתחם תשחק לידי מפלגות הימין, המתחרות עם הליכוד על כל קול.

יו"ר מועצת הווקף בהר הבית, השייח' עבד אל־עזים סלהב, הזהיר בחודש שעבר [18 בפברואר] כי "המסגד הוא קו אדום" והוסיף כי "שום מוסלמי אינו יכול לוותר על שום גרגיר אדמה ממנו". לדברי סלהב, המועצה לא תוותר על שיפוץ המבנה ותפתח אותו מחדש כמקום תפילה למוסלמים ולמשרדים של הווקף. לאחר פסיקת בית המשפט, התייצב משרד החוץ הירדני לימינו של הווקף והודיע כי הממלכה אינה מכירה בסמכותו של בית משפט ישראלי לגבי ירושלים המזרחית, כולל מתחם המסגד, שכן היא רואה בהם שטח כבוש משנת 1967.

מן העבר השני, בהודעה שפרסם הימין החדש ב-6 במארס נאמר כי "(מתן) הסכמה לוואקף לשפץ את מתחם שער הרחמים הוא כניעה לבריונות טרוריסטית". המפלגה קראה לראש הממשלה "לא להיכנע לטרור" וציינה כי "חוק אוכפים באגרוף ברזל, לא בכניעה לחבורת חוליגנים שמזהה חולשה ומנצלת אותה". בפעם האחרונה שנתניהו החליט לנפח שרירים בהר הבית, כשנכנע ללחצים דומים ונגרר אחרי המלצת המשטרה להציב מגנומטרים בשערי המתחם, זה נגמר במחאה אלימה במזרח ירושלים ובגדה.

תחקירן עמותת זכויות האדם הירושלמית "עיר עמים", אביב טטרסקי, הזכיר במאמר שפרסם לאחרונה [7 במארס] כי ראשי המשטרה הרגיעו בזמנו את המתנגדים להצבת המגנומטרים באומרם כי "הפלסטינים יצטרכו להתרגל." אין משפט שמפריך טוב יותר את הסברה המקובלת, שהחלופה שישראל בחרה לסיום הכיבוש ופתרון הסכסוך היא ניהול הסכסוך. למעשה, ההגדרה המדויקת היא ליבוי הסכסוך, ואין מקום שהמדיניות הזאת מלבה בו את האש יותר מאשר הר הבית.

סינדרום ירושלים חורג מגבולות העיר העתיקה. ממשלת הימין שחרתה על דגלה את חיסול הסכמי אוסלו, הפכה אותו קרדום לחפור בו את מותו של פתרון שתי המדינות. פתרון, שאין לו שמץ של סיכוי לקרום עור וגידים בלי שינוי המצב הסטטוטורי הנוכחי במזרח ירושלים.

מכוח הסכם הביניים (אוסלו ב') חתם השר ארדן בסוף ינואר על צו תקופתי שאוסר על הרשות הפלסטינית "לפתוח או להפעיל נציגות, לקיים אסיפה או פעילות בתחומי מדינת ישראל". הצו מגביל את פעילותו של ה"אוריינט האוס" ומוסדות נוספים במזרח העיר, בהם לשכת המסחר המזרח ירושלמית, המועצה העליונה לתעשיית התיירות הערבית, המרכז למחקרים פלסטינים (מאד"א), מועדון האסיר הפלסטיני והמשרד למחקרים חברתיים וסטטיסטיים. ארדן ציין כי "הארכת סגירת המוסדות הפלסטיניים היא מסר לרשות הפלסטינית ולתושבי מזרח ירושלים, שמדינת ישראל לא מתכוונת לוותר בשום היבט על ריבונותה במזרח ירושלים ולא תאפשר שום דריסת רגל בה".

ארדן מסתמך על החלטת הממשלה מ-1967 אשר עוגנה בחוק, להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים – החלטה המנוגדת לחוק הבינלאומי ולעמדתן של חברות האו''ם, כולל ארה"ב, שאינן מכירות ב"איחוד העיר". נראה שהוא שכח (או סומך על זכרונן הקצר של הבריות), שבאפריל 2003 אישרה ממשלת שרון-נתניהו את מפת הדרכים שאומצה אחר כך פה אחד על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. המסמך, שמופיע באתר הכנסת, קובע בין השאר כי בשלב הראשון, עד סוף אותה שנה, ממשלת ישראל תפתח מחדש את לשכת המסחר הפלסטינית ומוסדות פלסטיניים סגורים אחרים במזרח ירושלים. זאת על בסיס התחייבות שמוסדות אלה יפעלו אך ורק בהתאם להסכמים קודמים בין הצדדים.

ישראל לא קיימה דבר וחצי דבר מאותו סעיף. במקום זאת, הממשלה מעודדת את דחיקת רגליהם של הפלסטינים ממזרח העיר, בעיקר מהאגן הקדוש בעיר העתיקה. סכסוך שער הרחמים/באב א-רחמה הוא דוגמא אופיינית לשימוש בנרטיב היהודי לגבי ירושלים, תוך הכחשה של  הנרטיב המוסלמי. אכן, היו אלה המוסלמים שפרצו בחודש שעבר אל המתחם, אך ישראל היא זו שנעלה את שעריו לפני 16 שנה.

רן בר יעקב, החוקר הירושלמי של שער הרחמים, הפריך השבוע את גרסת הימין שחלחלה לציבור הרחב שעל פיה המתחם לא שימש מעולם כמקום תפילה מוסלמי. במאמר בהארץ הוא ציין כי באב א-רחמה שימש כמסגד נפרד הן בתקופה הערבית הקדומה והן בתקופה הממלוכית. בספרו "מקורות ערביים" מצטט החוקר אורי טל רשמים של נוסע מהמאה ה-11, שתיאר "מסגד נאה מקושט במיני שטיחים ומוקצים לו משרתים ובאים אליו אנשים רבים המתפללים בו".

הפרק הראשון בסדרה "היוצאים מהכלל" של רוני קובן, ששודר השבוע בערוץ "כאן" [17 במארס], זימן הצצה לקבוצות שמתכננות להחריב את המסגדים בהר הבית כדי להקים תחתם את בית המקדש השלישי. קנאי הדת הקיצוניים הללו פועלים באין מפריע ואף נהנים מתמיכתם של מספר חברי כנסת, בראשם יהודה גליק (הליכוד) והמועמד הפופולרי בבחירות הקרובות, הח"כ לשעבר משה פייגלין. מבחינתם, המוסלמים הם פולשים זרים שאין להם חלק ונחלה בירושלים.

על ניצחונות במלחמת נרטיבים ובצווי סגירה למקומות תפילה בירושלים ופעילות של החברה האזרחית ניתן לומר, עוד ניצחונות כאלה ואבדנו. במהלך ההיסטוריה יהודים, מוסלמים ונוצרים חיו בשלום בעיר העתיקה וקיימו יחסי שכנות טובה. ירושלים יקרה מדי מכדי להפקירה בידי פוליטיקאים ונפיצה מדי מכדי להניח לקנאי דת להבעירה.