לידיעת נתניהו: כבר ניסינו טרנספר מרצון

הרעיון שהתפרסם בעקבות מפגש בין העיתונאים הישראליים לבין אישיות מפמלייתו של בנימין נתניהו בביקורו הדחוף באוקראינה [18 באוגוסט], לא היה שייך לביקור עצמו אלא ככל הנראה לבחירות הקרבות. מסתבר שהמועצה לביטחון לאומי נתבקשה להכין הצעה לסייע בהגירת תושבי עזה למדינות ערב ולמדינות אחרות. הקבינט המדיני-ביטחוני דן בכובד ראש ברעיון המקורי הזה, אבל בינתיים לא נמצאו מדינות שהסכימו לקלוט את תושבי עזה...

הרעיון הזכיר לי דווקא את ספרו של הנשיא מחמוד עבאס "ערוצים סודיים"SECRET CHANNELS)), שפורסם ב-1995. זהו ספר שחלקו עוסק בדיווח מפורט מאוד על תהליך אוסלו, וחלקו מתאר באופן מרתק הרבה יותר את התהליך שעבר המחבר עצמו בדרך למעורבות העמוקה שלו בניסיון להגיע לשלום עם ישראל. בין השאר, מספר אבו מאזן כי בראשית שנות ה-70' הוא נתקל במאמר שבו צוין כי העולים ממדינות ערב מהווים רוב מקרב יהודי ישראל. הוא לא האמין למראה עיניו, והחליט כי הגיע לפתרון גאוני של הבעיה: אש"ף יפנה למדינות ערב בקריאה לקלוט בחזרה את היהודים שנטשו אותן!

הוא מעיד על עצמו כי בין 1970 ל-1977 קרא חומר רב על ישראל (מה שעורר בקרב עמיתיו יותר מאשר הרמת גבה, והיו שראו בכך סוג של בגידה) וחיבר שני ספרים, אשר בשניהם טען כי חלק מפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי עשוי להיות חזרתם של יהודי ערב לארצות מוצאם. הוא קרא בפירוש למצרים, עיראק, תוניסיה, מרוקו ותימן להזדרז ולהודיע על נכונותן לקלוט את המהגרים, ולהבטיח להם בית חם. מדינות ערב אמנם לא דחו את קריאתו, אך תגובותיהן החיוביות לא היו נלהבות מספיק, והוא הבין שלפחות מצד הקולטים הפוטנציאליים לא זה יהיה הפתרון.

מאוחר יותר, הבין אבו מאזן כי הדיבורים על כך שהיהודים יעזבו את הארץ גם אם האינתיפאדה (הראשונה) תעבור מן השטחים לישראל הריבונית, הם דברי הבל, וכי היהודים לא יעזבו את הארץ, ממש כשם שהפלסטינים לא יעזבו אותה.

הוא מצטט שיחה שהייתה לו עם נעים אל-אשכר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, בעיצומה של האינתיפאדה, ובה הוא שאל אותו "האם תסכים איתי שהאינתיפאדה פרצה כאמצעי לגרום לנסיגת ישראל מן הגדה המערבית ומרצועת עזה?" נעים השיב בחיוב, ואבו מאזן המשיך ושאל: "האם אתה סבור כי אנשים בגדה ובעזה היו מסכימים להמשיך ולזרוק אבנים אילו היינו מבקשים מהם לעשות זאת עד גירושם של היהודים בחיפה, יפו ועכו?" "לא", ענה נעים. "ומה הם היו עונים לנו אילו דרשנו זאת מהם?", המשיך אבו מאזן לשאול. "הם היו זורקים את האבנים עלינו...", השיב נעים.

המסקנה של שניהם הייתה שאין דרך אחרת לפתרון הבעיה, מלבד הגעה להסדר. אבל אבו מאזן לא היה מקורי בחשיבתו.

עם סיום מלחמת השחרור [1949] הועלו רעיונות רבים בממשלת ישראל ובמוסדות הלאום באשר לעתידם של האזרחים הערבים בישראל. הם נתפשו על ידי רבים כגיס חמישי בפוטנציה, אבל גירושם מן המדינה לא עמד על הפרק. הרעיון העיקרי היה העלאת הצעות ליישבם בחו"ל, בתנאים מפתים. בדיון בסיעת מפא"י, בינואר 1951, מצוטט בן גוריון כאומר: "הערבים האלה לא צריכים לשבת פה, כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה... אני חושב שצריך לעשות הכל (כדי) שערבי יישב במדינה ערבית".

בהמשך הוקמה רשות לשיקום פליטים בראשותו של חוזה הטרנספר העיקרי, יוסף וייץ, איש הקרן הקיימת לישראל, אשר חיפשה פתרונות בחוץ לארץ, לערבים שהפכו לא מכבר אזרחיה של מדינת ישראל. "מבצע יוחנן" היה יוזמה להציע חוות חקלאיות בארגנטינה לערבים נוצרים מהגליל, בעיקר מגוש חלב. תכנית "הפועל" נועדה להציע לפלסטינים מקומות עבודה באירופה, שהייתה זקוקה לשיקום לאחר מלחמת העולם השנייה ואשר נהנתה מסיועה של "תכנית מרשל" האמריקאית. כיוון שלא נרשמה התלהבות ערבית גדולה מההצעות המפתות הללו, היוזמות ל"טרנספר מרצון" נפסקו באמצע שנות החמישים.

היוזמות הללו הועלו מחדש מיד לאחר מלחמת ששת הימים [1967], והפעם לא לגבי  ערבים אזרחי ישראל אלא לגבי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. בתכתובת פנימית של משרד החוץ מ-1968 (שצוטטה בשנה שעברה, 2018, ב"מקור ראשון"), נאמר בין השאר: "יש לעודד תנועה מרצועת עזה לגדה המערבית, וחלק ממנה לירדן ולגדה המזרחית, ומשם לאזורים אחרים של העולם הערבי, בהם מצויות אפשרויות. למרות הסיבוכים הפוליטיים, עלינו לגלות, באופן אקטיבי, את האפשרות ליישוב הפליטים באל-עריש. דבר זה יש לעשות בדיסקרטיות ובאופן 'ספונטני', ובשום אופן אין להצהיר על כך כעל מדיניות רשמית, ושהדבר ייראה באופן מאורגן על ידינו". תכנית אל-עריש דיברה על פיתוח ענק באזור, כולל מתקני התפלת מים וייצור אנרגיה, והקמת מפעלי תעשייה שיאפשרו תעסוקה מגוונת לפלסטינים שיעברו לשם. אבל הפלסטינים לא עברו.

ב-1968 עסקה בנושא הטרנספר מרצון דווקא ועדת משנה של ועדת החוץ של הסנאט, בראשותו של הסנטור המנוח טד קנדי. הוועדה הכינה תכנית מפורטת להעברת 200,000 פלסטינים מעזה לשורה של מדינות בעולם וביניהן: גרמניה המערבית, ארגנטינה, פרגוואי, ניו זילנד, ברזיל, אוסטרליה, קנדה וארה"ב עצמה. מסופר כי הישראלים שהיו בסוד התכנית התלהבו ממנה מאוד, אבל דבר לא יצא ממנה; אם משום שהקולטים לא רצו לקלוט או משום שהנקלטים לא רצו להיקלט...

ממשלת הליכוד הלאומי (שלהי שנות ה-60') עסקה לא מעט בנושא הטרנספר מרצון, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, ורק שנים רבות לאחר מכן נודע כי פורום שרים התמקד באפשרות של תשלום לפלסטינים שיסכימו לעבור לדרום אמריקה. מעטים מאוד היו מי שהסכימו לעזוב את בתיהם.

מי שהעלה את הרעיון בביקורו של נתניהו באוקראינה לא בקי, כנראה, בהיסטוריה הישראלית והפלסטינית המודרנית. הרעיונות לטרנספר מרצון של יהודים או של פלסטינים לא הצליחו בעבר ולא יצליחו בעתיד. מעטים מאוד מוכנים לעזוב את מולדתם תמורת כסף. את האנרגיה עדיף, כנראה, להשקיע בדרכים למציאת הסכם שיאפשר לשני הצדדים הניצים לחיות כאן ביחד ולא לעקור איש את רעהו "מרצון" או שלא מרצון.