דילמת אונר"א של ישראל

אחד ההישגים הביטחוניים החשובים ביותר של ישראל בשנים האחרונות הוא ההצלחה לשמור על בידול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון, ולהשאיר את שני מיליון הפלסטינים החיים בגדה המערבית מחוץ למעגל האלימות והטרור. מאז הדברתו היחסית של גל טרור היחידים/סכינאים שפרץ באוקטובר 2015, מצליחים צה"ל והשב"כ לשמור על שגרת חיים יחסית רגועה ביהודה ושומרון (שהופרה בסוף השבוע האחרון, 27 ביולי, בפיגוע ביישוב אדם בו נרצח יותם עובדיה בידי צעיר פלסטיני בן 17) ומונעים מחמאס את האפשרות להטיס עפיפוני תבערה וירטואליים מעזה שיבעירו גם את הגדה.

על הרקע הזה מתחדדת סוגיה לוהטת המכונה במערכת הביטחון "דילמת אונר"א". מצד אחד, אין לאונר"א, סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם, חסידים רבים בישראל. הארגון נתפס כמי שתורם תרומה מכרעת להנצחתה, ניפוחה ומינופה של בעיית הפליטים הפלסטינים. העובדה שארה"ב החליטה להקפיא את הסיוע הכלכלי שלה לאונר"א בסך מאות מיליוני דולרים נתפסת בירושלים כעוד הצלחה של ממשלת נתניהו לגייס לטובתה את ממשל טראמפ. הטיעונים נגד אונר"א חזקים ומשכנעים את רובם המוחלט של הישראלים, הרואים בארגון מכונת הנשמה לסוגיית הפליטים.

אבל אז מגיעים לצדה השני של המשוואה והוא ממוקד תאריך: 1 בספטמבר 2018. היום בו אמורים מאות אלפי תלמידים פלסטינים לחזור לספסל הלימודים שלהם. נכון לרגע זה, הם לא יחזרו. אונר"א הודיעה כי שנת הלימודים הבאה לא תיפתח כלל, לאור פשיטת הרגל הכלכלית אליה נקלעה כתוצאה של הקפאת הסיוע האמריקאי. בצה"ל יודעים שמדובר בצרה צרורה שעלולה לייצר, יש מאין, אנרגיה ומסה קריטית שתדליק את הרחוב הפלסטיני ביהודה ושומרון.

גורם צבאי ישראלי בכיר, שאמור להתמודד עם ההשלכות של מה שיקרה (או לא יקרה) ב-1 בספטמבר, משתדל בשיחה עם אל-מוניטור לא להיכנס לנושא הפוליטי. הוא יודע היטב שבהתנגשות בין האינטרס האסטרטגי (החלשת אונר"א) לבין הנושא הטקטי (שמירה של שקט ומניעת אינתיפאדה) יכולים להיווצר ניצוצות שעלולים להדליק את השטח בעוד חודש בדיוק. "כשהילדים במחנה הפליטים דהיישה ימצאו את עצמם בלי תעסוקה ב-1 בספטמבר, הם עלולים לצאת לכביש 60 (כביש האורך החוצה את הגדה מצפון לדרום) ולהתחיל לעשות בעיות. משם הסיפור כולו יכול להתדרדר", הוא אמר לאל-מוניטור, "אנחנו צריכים להיערך לאפשרות הזו".

השקט הביטחוני היחסי ביהודה ושומרון נזקף, על פי מקור ביטחוני ישראלי בכיר, לזכותם של שני גורמי ריסון, צבאי ואזרחי. הגורם הצבאי הוא סיכול הטרור שמבוצע בידי השב"כ, צה"ל ובשיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. בשנת 2017 סיכלו זרועות הביטחון כ-400 פיגועים וביצעו אלפי מעצרים. 54 פיגועים הצליחו לחדור את מסננת הסיכול ולגבות מישראל מחיר נסבל, נמוך יחסית לתקופות אחרות.

הגורם המרסן השני הוא נוחותם היחסית של החיים ביהודה ושומרון. "במציאות שנוצרה הפלסטיני המצוי כמעט ולא רואה צבא", אמר לאל-מוניטור גורם צבאי בכיר, "כמעט שאין מחסומים, חופש התנועה יחסית גבוה מאוד, כמעט לא רואים את תמונות העבר של התורים הארוכים והפקקים במחסומים. עשרות אלפי פלסטינים יוצאים מדי יום לעבוד בישראל או בהתנחלויות, אנחנו לא פוגעים במרקם החיים הזה גם בימים קשים עם פיגועים, והבידול שיצרנו בין מחוללי הטרור לבין האוכלוסייה עצמה מוכיח את עצמו".

הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון מחולקים, על ידי ישראל, לשלוש קבוצות עיקריות: קבוצה קטנה ונחושה של "אלימים שרוצים לבצע פיגועים ולפגוע בישראל"; קבוצה גדולה יותר של "אלימים, אך מורתעים וחוששים לבצע טרור"; וקבוצת הרוב הגדול של "אדישים, רוצים לנהל את חייהם בשקט".

שם המשחק של צה"ל והשב"כ הוא לדחוף כל הזמן שמאלה, כלומר להעביר כמה שיותר אלימים הרוצים לבצע פיגועים לקבוצת ה"אלימים ומורתעים", ובמקביל להעביר כל הזמן אנשים מקבוצת ה"אלימים ומורתעים" לקבוצת ה"אדישים". כרגע, נוחלת המדיניות הזו הצלחה מסחררת, לא פחות.

כפי שסוקר כאן במאמרים קודמים באל-מוניטור, האסטרטגיה של הרמטכ"ל איזנקוט וראש השב"כ נדב ארגמן היא לא לפגוע במרקם החיים ובנוחות היחסית של הפלסטינים ביו"ש, אלא לטפל טיפול נקודתי בטרור, ובו בלבד. עניין נוסף שמסייע לאסטרטגיה הזו היא העובדה שצעירי יו"ש מביטים על אחיהם בעזה ועל האבטלה, עוני ומצוקה ההולכים ומחריפים מדי יום ברצועה, וממש לא מקנאים בהם.

וכאן אנחנו מגיעים (שוב) ל-1 בספטמבר. האפשרות בה הפסטורליה היחסית הזו עלולה להשתבש עם תחילתה של שנת הלימודים שכלל לא  תיפתח, מדירה שינה מעיניהם של גורמי הביטחון הישראלים. זהו "הרב"ט האסטרטגי" שהופך מצבים טקטיים לבעיות אסטרטגיות מבלי שהתכוון לכך. בישראל מקווים עדיין שהאיום של אונר"א לא יחזיק מעמד ושבתי הספר במחנות הפליטים כן ייפתחו בעוד חודש.

"האבטלה בתחומי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון נמוכה יחסית, 17% בלבד", אמר לאל-מוניטור גורם צבאי ישראלי בכיר, "במחנות הפליטים היא גבוהה בהרבה, סביב ה-50%, מה שהופך אותם לנפיצים במיוחד. דווקא שם, במחנות הפליטים, האחריות על בתי הספר והחינוך מצויה בידיים של אונר"א, שנמצאת כרגע בפשיטת רגל. מדובר במצב מסוכן שיאתגר אותנו בחודשים הקרובים".

אם נוסיף לכל זה את מצבו הבריאותי של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), נקבל כאב ראש ישראלי שמאיים להפוך למיגרנה. בישראל עוקבים בדריכות אחר מצבו של הראיס. ההערכה הישראלית המושכלת, שמבוססת גם על הערכות של גורמי מודיעין זרים, היא שאבו מאזן חולה במחלה קשה ושתוחלת חייו קצובה. מה יקרה ביום שאחריו, איש אינו יודע.

נכון לעכשיו, אומר גורם צבאי ישראלי בכיר, הראיס הפלסטיני צלול, מתפקד ושולט שליטה מלאה במצב, אבל אף אחד לא מוכן להתחייב שזה יהיה המצב גם בשנה הבאה, או בחודש הבא. אם שני הגורמים הללו, אבו מאזן ואונר"א, יסיימו את תפקידם ההיסטורי במקביל ובקרוב, צפויה הגדה המערבית לחוות אתחול מחדש מאתגר, הטומן בחובו יותר נפצים מגלולות הרגעה.