פורום השואה בירושלים: הפקה רוסית עם משמעויות גלובליות

עוד לפני שהמטוס הנשיאותי של המנהיג הרוסי ולדימיר פוטין נחת בשדה התעופה בן גוריון [23 בינואר], ידעו כולם בישראל מיהו האורח החשוב, המשפיע והחזק ביותר שהוזמן להשתתף באירוע הגרנדיוזי לציון 75 שנים לשחרור מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו על ידי הצבא האדום. לא פלא שמבחינת הישראלים פוטין האפיל על כל מנהיג אחר שכיבד את פורום השואה בנוכחותו. הנשיא הרוסי, כידוע, מחזיק בידיו לא רק את הצעירה הישראלית נעמה יששכר המרצה עונש לא מידתי ברוסיה, אלא גם את חופש הפעולה הישראלי בשמי סוריה. עם זאת, לא רבים בישראל ידעו או נתנו את דעתם על עובדה אחת מעניינת במיוחד: הנשיא פוטין הגיע לישראל על מנת להשתתף באירוע שאותו יזם, מימן והפיק מקורבו, האוליגרך הרוסי-יהודי ויאצ'סלב (משה) קנטור, יו"ר הקונגרס היהודי האירופי. שום דבר באירוע הזה, שבקלות ניתן להגדירו כ"אירוע רוסי", לא היה מקרי.

מדי שנה, ביום השנה הבינלאומי שחל ב-27 בינואר, התאריך שבו שוחרר מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, מתקיימים בפולין אירועי זיכרון בהשתתפות ניצולי שואה, מכובדים, שועי עולם ומשלחות בכירות מישראל. בשנת 2014, למשל, ארבע שנים לפני ש"חוק השואה" מעורר המחלוקת בפולין ובישראל פרץ לתודעה, משלחת בת 60 חברי כנסת ועשרות ניצולי שואה מישראל השתתפה בטקס שנערך באושוויץ-בירקנאו. מאז היחסים בין שתי המדינות התערערו בעקבות החוק הבעייתי ושורה של התבטאויות של בכירים פולניים וישראליים. גם יחסי פולין ורוסיה הגיעו לשפל כתוצאה מסכסוך ישיר בין המנהיגים של שתי המדינות ביחס לנרטיב ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה.

בינואר 2015, כאשר הקונגרס היהודי העולמי שבראשו עומד רון לאודר קיים אירוע מיוחד לציון 70 שנים לשחרור מחנה המוות, הנשיא הרוסי לא נטל חלק בו, ומלשכתו נמסר אז שהוא לא הוזמן לאירוע. בסמוך לטקס שהתקיים באושוויץ, ערך הקונגרס היהודי האירופי שבראשו עומד קנטור אירוע אלטרנטיבי שאף הוא הוקדש לתאריך החשוב, אך אז רק ראשי מדינה מועטים נטלו בו חלק.

ב-2020 הלקחים הופקו והאירוע שהתקיים בישראל, פרי יוזמתו של קנטור, הפך להצלחה מסחררת. למעשה, אפשר לומר שישראל שימשה כפלטפורמה למלחמת הנרטיבים בסקאלות אחרות לגמרי: סקאלה בינלאומית, שבה מעורבות רוסיה והמדינות האירופיות; וסקאלה יהודית-עולמית, שבה ראשי הארגונים היהודיים מתחרים זה בזה, מעצבים נרטיבים ומשפיעים על הזירות הפוליטיות הגלובליות.

פוליטיקאים מיומנים יודעים היטב לנצל אירועים קשים – בין אם מדובר באירועי טרור או אירועי אנטישמיות – כדי להעביר מסר פוליטי. כך, לאחר הפיגוע במרכול "היפר כשר" בצרפת [2015] ראש ממשלת ישראל הביע תקווה שעתה יהודי צרפת יעלו ארצה ועורר תגובות נזעמות בצרפת. כעבור שנה גם הנשיא הרוסי פוטין הציע ליהודי אירופה לעזוב את ארצם בגלל האנטישמיות ולעבור לרוסיה. ככל שמתרבים אירועי האנטישמיות בצרפת, בלגיה, גרמניה או אוקראינה, כך הנושא זוכה לסיקור נרחב ומעמיק יותר בערוצי התקשורת ברוסיה.

קנטור מרבה להתייחס לנושא הזה כשהוא מצטט נתונים קשים מתוך דו"ח האנטישמיות השנתי של מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה המודרנית באוניברסיטת תל אביב, שנכתב בשיתוף הקונגרס היהודי האירופי. המצב ברוסיה טוב לאין ערוך, מדגיש קנטור בנסיבות רבות, ובאתר האינטרנט הפרטי שלו אף מופיעה כתבה מ-2017 בשם "ברוסיה אין אנטישמיות". מנגד, סקרים שבוצעו על ידי הליגה נגד השמצה (ADL) דווקא מעידים על עלייה באנטישמיות במספר מדינות באירופה ובתוכן רוסיה, אם כי אין ספק שהתבטאויות אנטישמיות של בכירים, בדיחות "יהודיות" שנשמעות לעתים קרובות בתקשורת ותיאוריות קשר על מזימת היהודים לכבוש את העולם מחווירות לעומת פיגועי טרור נגד יהודים ומוסדות יהודיים באירופה וארה"ב. מכאן הניסיון להשתמש בעלייה באנטישמיות באירופה ובמיוחד באוקראינה, שבהחלט משחקת לידיים של הרוסים כאשר היא קוראת לכיכרות הערים בשמות של דמויות הקשורות לטבח יהודים או פעילות אנטישמית במלחמת הנרטיבים. הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית, ההקרבה העצומה של בריה"מ ששילמה על הניצחון הזה בחיים של 27 מיליונים (בתוכם כשני מיליון יהודים) ממשיכים במידה רבה להגדיר גם את רוסיה המודרנית.

לאחר התפרקותה של בריה"מ וקריסת האידאולוגיה הקומוניסטית, רוסיה החדשה הייתה זקוקה לאידאולוגיה חדשה. הכנסייה לא הצליחה להעלות את קרנה ולהחזיר את היוקרה שנהנתה ממנה עד למהפכה הבולשביקית של 1917, ובמהלך 29 שנים שעברו מאז לא נמצא שום דגל אחר שמסביבו ניתן לאחד וללכד את העם. מוטיב הניצחון על גרמניה הנאצית פועם בחוזקה בלבו של כל מי שחי היום ברוסיה או היגר מבריה"מ או חבר העמים בעבר. אין משפחה שלא נפגעה מהמלחמה ההיא, אין משפחה שלא שילמה על הניצחון בדם של יקיריה, שצעדו עד ברלין, נהרגו בקרבות על קורסק וסטאלינגרד, נשרפו יחד עם כפריהם או גוועו ברעב במצור האיום על לנינגרד.

הנושא הזה אמוציונלי ומשמעותי מאוד, ולכן יש לו חלק כל כך משמעותי בכל הבסיס האידאולוגי של רוסיה המודרנית. קל לפנות לרגש של המונים כשבאירופה הורסים את האנדרטות לזכר חיילי צבא האדום, כשהוליווד מתעלמת מהגבורה של חיילי הצבא האדום והישגיהם, כשראשי המדינות האירופיות מצהירים על כך שמי ששחרר את אושוויץ היו החיילים האוקראינים ולא רוסיים, אף שהטענה הזאת משוללת יסוד היסטורי. רוסיה מנסה להשליך את ניסיון העבר של המלחמה הפטריוטית הגדולה והניצחון האדיר של הצבא האדום על מה שקורה היום ביחסיה עם אירופה: בגרסה הרוסית זה הטובים נגד הרעים, לוחמי הפשיזם נגד יורשי הנאצים, מגיני המיעוטים נגד האנטישמים.

מכאן נובע הרצון של מוסקבה לציין את שחרור אושוויץ בתנאים שלה, ולא של הפולנים שנואי נפשה, לחגוג את הקמת האנדרטה בירושלים לזכר הרוגי המצור בלנינגרד – היחידה שקיימת מחוץ לגבולות של רוסיה, בלי ביקורת ומבטים צוננים של אלה שמבקרים את מדיניותה של רוסיה יומם וליל. ישראל כאמור הייתה פלטפורמה נוחה לכך, וראש הממשלה בנימין נתניהו, שזיהה את הכמיהה הרוסית הזאת להכרה ולקידום הנרטיב, כבר צעד עם פוטין בכיכר האדומה במצעד יום הניצחון ב-2016. האירוע לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ היווה בבחינת המשך לצעדה המשותפת הזאת של שני המנהיגים.