החוב הישראלי לפליטי סוריה

נפתח במחצית הכוס המלאה. במבצע חשאי בתחילת השבוע (22 ביולי) חילץ צה"ל כ-800 פעילים ובני משפחות בארגון הסורי "הקסדות הלבנות" והעבירם משטח הלחימה בדרום סוריה, דרך שטח ישראל, לירדן. משם הם ימשיכו לבריטניה, גרמניה, צרפת וקנדה. אפילו האיחוד האירופי, שאינו מרבה לפנק את ישראל במחמאות, פרסם הודעה שמכירה במאמציה להעביר את הפעילים למקום מבטחים. כמה ימים לפני כן העביר צה"ל לאזרחים סורים, שנמלטו למחנות אוהלים ברמת הגולן הסורית, משלוח של אוהלים, מזון, ציוד רפואי, ביגוד והנעלה.

מכאן לחצי הכוס הריקה: בהודעה שפרסם לאחר פרסום מבצע החילוץ הדגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא אישר להעביר את הפעילים דרך ישראל למדינות נוספות. כלומר, ישראל שימשה עבורם רק תחנת מעבר. איש לא הורשה להישאר בשטחה. למחרת מבצע העברת המשלוח לפליטים ברמה הסורית, הדגישו בצה"ל כי ישראל לא תאפשר מעבר סורים לשטחה. במילים אחרות, תושבי ההתנחלויות הישראליות בגולן צפויים לצפות בקרוב בטבח של אזרחים סורים.

כשחייליו של נשיא סוריה בשאר אסד והמיליציות שלו יגיעו לאזור הגבול, בחסות ההבנות החדשות עם ממשלת רוסיה, הם יחפשו תחילה את משתפי הפעולה עם ישראל. על פי דיווח שפורסם בחודש שעבר (18 ביוני) בוול סטריט ג'ורנל, ישראל מספקת באופן קבוע ובמשך שנים כסף מזומן למורדים בסוריה הנמצאים סמוך לגבול המשותף של המדינות. שיתוף הפעולה  נועד ליצור אזור חיץ שבו ישהו כוחות ידידותיים לישראל. לוחמים סורים סיפרו לעיתון, שצה"ל מממן משכורות של לוחמים ורכישת תחמושת ונשק. בעת שכיהן כשר הביטחון (2015), משה יעלון אישר כי בתמורה לסיוע ההומניטרי שישראל מעניקה למורדים, הם פועלים להרחקת ארגונים קיצוניים, כמו חיזבאללה וג'בהת אל-נוסרה, מגבול ישראל.

עמוק בתוך הכוס הריקה שקועים רבבות פליטים סורים, שישראל נושאת יותר מ-50 שנה באחריות מיוחדת לשלומם, אך מתנכרת להם. ערב מלחמת ששת הימים חיו בגולן הסורי כ-150 אלף תושבים, מהם 15 אלף פליטים פלסטינים שהגיעו לשם בעקבות מלחמת 1948. על פי הנרטיב המקובל בישראל, תושבי הגולן ברחו, או נצטוו על ידי הצבא הסורי לפנות את בתיהם. ואולם, מתחקיר מקיף שפורסם ב"הארץ" ביולי 2010 ומעדויות שגבו פעילי ארגון "זוכרות", עולה תמונה שונה לחלוטין. אלוף בדימוס אלעד פלד, שפיקד על האוגדה שהשתלטה על הגולן, סיפר כי כמה ימים לאחר סיום הקרבות "קיבלנו פקודה להתחיל להרוס כפרים". ואכן, 153 כפרים ועוד 112 חוות נמחקו מעל פני האדמה.

אמנון אסף, בן קיבוץ מעיין ברוך, העיד כי בימים הראשונים שלאחר המלחמה הוא וחברו הבחינו בהתקהלות גדולה של אזרחים סורים מול שולחנות שמאחוריהם ישבו חיילים. "עצרנו ושאלנו שם את אחד החיילים מה הם עושים", סיפר אסף. "הוא ענה שהם מבצעים רישום לפני גירוש". עמנואל (מנו) שקד, שהתמנה כחודש וחצי לאחר תום הקרבות לתפקיד מפקד הרמה, סיפר לכתב שי פוגלמן כי חודשיים לאחר המלחמה הוא וחבריו אספו קבוצת איכרים שעבדו את אדמתם. "נתנו להם לקחת מעט רכוש בתרמילים, ולפעמים עזרנו להם אפילו במשאיות. בקונייטרה העברנו אותם לידי הצלב האדום והאו"ם, הם דאגו להעביר אותם את הגבול אל הצד הסורי". שקד נזכר שאיכר זקן אמר שהוא יישאר בכפר גם אם הדבר יעלה בחייו. "אני לא התערבתי בזה", אמר שקד והוסיף: "היום אולי זה לא כל כך נעים לשמוע את כל זה, אבל זה מה שאני זוכר".

דוברי הצלב האדום טענו כי כל אזרח שהועבר בתיווכם לשטח סוריה לאחר המלחמה נדרש לחתום על מסמך שמעיד כי הוא עושה זאת מרצון. אך המילה "גירוש" מופיעה בסיכום ישיבה שהתקיימה ב-3 באוקטובר בלשכת שר הביטחון: "הגירוש יבוצע על פי הצו למניעת הסתננות". בסוף 1967 נותרו בגולן פחות מ-7,000 תושבים סורים. על אדמות הכפרים ההרוסים ושרידיהם הקימה ישראל 33 התנחלויות, שחיים בהן יותר מ-20 אלף מתנחלים יהודים. 

במהלך השנים מנסה ישראל לקבע את שליטתה ברמת הגולן, ולהכשיר בעקיפין את גירושם של התושבים הסורים וההתיישבות על אדמתם. ב-1981 העבירה הכנסת את "חוק הגולן" שמחיל על האזור את המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. ואולם, מועצת הביטחון קבעה כי ההחלטה בטלה ומבוטלת ונעדרת כל תוקף משפטי בינלאומי. עד היום שום מדינה לא הכירה בסיפוח. בדיון שהתקיים בשבוע שעבר (17 ביולי) בבית הנבחרים, הסתייגו רוב המומחים מההצעה להכיר בריבונות ישראל על הגולן. עם זאת, צויין בדיון כי הנשיא טראמפ מעודד מאד מהתגובות הנלהבות להחלטתו להכיר בירושלים בירת ישראל ( אם כי ההחלטה לא מכירה בסיפוח מזרח העיר. ע.א ). 

בתום פגישתו עם נשיא ארה״ב דונלד טראמפ בהלסינקי, אמר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי "המצב ברמת הגולן צריך לחזור להיות בהתאם לעקרונות שעליהם התחייבו שני הצדדים בהסכם הפרדת הכוחות משנת 1974". נתניהו מיהר לברך על "העמדה הברורה שהביע הנשיא פוטין על הצורך בקיום הסכמי ההפרדה" ואף איים כי ישראל תגיב בתקיפות על כל הפרה של של ההסכמים.

גם בעניין הזה ראש הממשלה מעדיף להתעלם מחצי הכוס הריקה; ההסכם שהוא מתרפק עליו כולל את משפט המפתח הבא: "הסכם זה אינו הסכם שלום. הוא מהווה צעד לקראת שלום צודק ובר קיימא על בסיס החלטת מועצת הביטחון 338 מ-22 באוקטובר 1973". ההחלטה הזאת חזרה על הקריאה של החלטה 242 , לפינוי כוחות מזוינים ישראלים מטריטוריות שנכבשו במסגרת הסכסוך האחרון. פינוי, לא חילוץ כמה מאות פעילים ולא סיוע הומניטרי. קליטת פליטי חרב שעמדו לצדה היא המעט שמדינת הלאום של עם נרדף חייבת לעצמה.