הכרה אמריקאית ברמת הגולן רק תפגע בישראל

הסנטור הרפובליקאי טד קרוז יוזם חוק בקונגרס לקידום ההכרה האמריקאית ברמת הגולן כשטח ריבוני של ישראל. בניגוד להעברת השגרירות האמריקאית למערב ירושלים, שהייתה משמעותית מבחינת ישראל, גם אם היה לה מחיר, הרי הפעם מדובר במחווה ריקה, שלא תהיה לה כל משמעות כשיתקיימו שיחות שלום בין ישראל וסוריה. לעומת זאת, הנזק שהיוזמה הזאת עלולה לגרום הוא מיידי: החרמות, גינויים בעולם הערבי, ורצון מופגן של העולם המערבי להוכיח כי החקיקה האמריקאית אינה מקובלת עליו. מומלץ לממשלת נתניהו לנסות ולהשיג מהממשל הנוכחי, האוהד את הימין הישראלי, החלטות דרמטיות הרבה יותר, כמו ברית הגנה עם ישראל, במקום לספק לה סוכריות חמוצות.

רמת הגולן חזרה לכותרות על רקע התחממות הגזרה הסורית: נוכחות הצבא הסורי, משמרות המהפכה האיראניים והמיליציות האיראניות, נוכחותו (הזמנית מאוד) של הצבא האמריקאי והמעורבות המתמשכת של חיזבאללה בקרבות באזור. אבל למעשה, הרמה הזאת נמצאת על שולחן מקבלי ההחלטות מאז שישראל כבשה אותה מסוריה ב-67׳ (גילוי נאות: כותב השורות הללו היה בין כובשיה במלחמת ששת הימים, ויש לו סימפטיה מיוחדת למקום, עם זאת מוכן לסגת מהרמה כדי לאפשר נורמליזציה מלאה על העולם הערבי על בסיס היוזמה הערבית מ-2002).

השרים שהתכנסו שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, החליטו אז כי ישראל תבקש להגיע להסכם עם סוריה על בסיס הגבולות הקודמים וצרכי הביטחון שלה. החלטת הליגה הערבית מ-1 בספטמבר אותה שנה בחרטום שבסודן, הידועה כ"שלושת הלאווים" (לא הכרה בישראל, לא משא ומתן עם ישראל ולא הסכמי שלום עמה), גרמו לממשלת אשכול לחזור בה מנכונותה הראשונית. אך אין זה מקרה שכאשר התקיים משא ומתן עם מצרים ב-1978-9 ועם סוריה בשנות ה-90 וגם בראשית המאה הנוכחית, הייתה נכונות ישראלית להגיע עם שתיהן לשלום על אותו בסיס בדיוק.

ב-1975, על רקע השיחות שהביאו להפרדת כוחות עם המצרים, הבטיח הנשיא ג'רלד פורד במכתב סודי לראש הממשלה אז, יצחק רבין, כי כשארה״ב תקבע את עמדתה באשר לגבול בין ישראל לסוריה, "היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן".

למכתב זה, שגם הוא פורסם לימים, לא היה כמובן כל ערך, כפי שלא היה ערך להתחייבות אחרת של פורד שלא לקיים משא ומתן עם אש"ף כל עוד אינו מכיר בישראל. הנייר סובל את הכל, וסבל גם את ההתחייבות המשונה הזו ״להעניק משקל רציני" לעמדת ישראל באותה עת.

בדצמבר 1981 ביקש ראש הממשלה אז, מנחם בגין, לנצל את החלון שבין החתימה על הסכם השלום עם מצרים במארס אותה שנה, לבין השלמת מימושו המדורג, כדי לחוקק במהירות שיא חוק המחיל על הרמה את החוק הישראלי. שום מדינה בעולם לא הכירה בכך, מה גם שישראל לא התכחשה מעולם לכך שהרמה הייתה בריבונות סורית מלאה, ודובריה הרשמיים (עוד בדיון בכנסת על הצעת החוק), הבהירו כי חוק זה לא ימנע, בעתיד, מישראל לקיים משא ומתן עם סוריה על עתיד הרמה.

ועידת מדריד באוקטובר 1991 הובילה לשיחות ישירות בין הסורים לישראלים, אך לא חלה בהן שום התקדמות עד שנבחר רבין, ביוני 92', לראשות הממשלה, והחליט להכניס בהן רוח חיים. ממשל קלינטון הבהיר לו כי מתוך הבנה לכך שיהיה קשה להגיע לפשרות היסטוריות גם מול סוריה וגם מול הפלסטינים - הערוץ המועדף עליו (קלינטון) הוא הערוץ הסורי, בשל ההשלכות הגיאו-אסטרטגיות של שלום כזה.

נדמה היה שאכן הערוץ הסורי מתקדם במהירות, ובשלב מסוים העניק רבין למזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, את ההבטחה (שנמסרה על ידי כריסטופר לנשיא אז חאפז אל-אסד) כי אם סוריה תעמוד בדרישות הביטחון של ישראל, ישראל תרד מהגולן. הבטחה זו לא התקבלה בשום פורום ממשלתי, והיא נודעה לשמעון פרס, שמונה לראש ממשלה בעקבות רצח רבין ב-95׳, רק מפיו של הנשיא קלינטון, כאשר זה הגיע להלווייתו של רבין. פרס הבטיח לאמץ את מחויבות רבין, אך השיחות עם הסורים שנפתחו מחדש לא הובילו להסכמות.

נתניהו, שגם הוא העדיף את הערוץ הצפוני, ניסה להגיע להסדר עם הסורים באמצעות ידידו האמריקאי איש העסקים רון לאודר. לאודר, שנפגש פעמים אחדות מטעמו עם הנשיא אסד האב, הציג ב-1998 נכונות עקרונית לנסיגה מהגולן, אך המהלך טורפד כשנתניהו שיתף בו את אריאל שרון. שנה אחר כך ניסה גם ראש הממשלה החדש, אהוד ברק, להגיע להסדר עם משטר אסד. הוא עשה זאת על בסיס ההבטחה של רבין, והפעם מדובר היה בשיחות ישירות בדרג בכיר מאד בעיירה שפרדסטון: קלינטון, ברק ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע. השיחות התקיימו בינואר 1999, ולא הביאו לתוצאות. דובר על סיבובים נוספים, אך הם לא התרחשו עד למותו של אסד בשנת 2000. גם ניסיונו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, להגיע להסדר עם אסד הבן באמצעות טורקיה, לא עלה יפה.

אם יהיה ראש ממשלה - מהימין או מהשמאל - שירצה להגיע לשלום עם סוריה, ולממש כך את היוזמה הערבית המבטיחה נורמליזציה של כל העולם הערבי עם ישראל, בתנאי שישראל תגיע לשלום עם הפלסטינים והסורים, שום חוק אמריקאי לא יעמוד בדרכו. אם זה לא יקרה – שום חוק אמריקאי לא יעניק לישראל בגולן לגיטימציה בעולם הערבי או מחוצה שלו. מדובר במהלך סרק שעלול להביא נזק מיותר, ואשר מוטב להמליץ על קטיעתו בעודו באיבו.