פוליטיקאים יהודים הופכים את הערך "שואה" לכדור משחק

מיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שבכל תולדות האנושות הייתה רק שואה אחת. למדנו שלארמנים היה "ג'נוסייד", ברואנדה התרחש "רצח עם" ולערביי ישראל קרה ״אסון״ או ״נכבה". אמרו לנו שהשימוש בערך "שואה" לצורך אפיון זוועות נגד האנושות אחרי מלחמת העולם השנייה עושה עוול מוסרי והיסטורי לששת מיליוני היהודים שנרצחו בידי הנאצים. והנה, בשבוע שעבר (16 במאי), נפל דבר בישראל. נבחרי ציבור בכירים ויתרו על המונופול על השואה. שר החינוך נפתלי בנט פנה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ״כדי לקדם הכרה רשמית של ישראל בשואה שביצעה טורקיה בארמנים״. קדם לו השר גלעד ארדן מהליכוד שקרא כבר בחודש שעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו להכיר בשואת הארמנים.

ח"כ אמיר אוחנה, גם הוא מהליכוד, מתח קו ישר בין פשעי הנאצים לפשעי הטורקים. "כשהיטלר הציג לקציני הוורמאכט את תכניתו להשמדה המונית", כתב אוחנה בעמוד הפייסבוק שלו, "הוא הפיס את חששותיהם מפני תגובת העולם באומרו: "מי, אחרי הכל, מדבר היום על הכחדת העם הארמני?". לדבריו, "מסיבה זו בלבד היינו צריכים כבר להכיר ברצח הזה רשמית". נימוק מקורי ומנצח, לא כן? לא ממש. דפדוף זריז בדברי הכנסת מגלה את הסיפור הזה, כמעט מילה במילה, בנאום שבו נימק יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, בפברואר 2018, קרי לפני כשלושה חודשים, את הצעתה של מפלגתו להכיר ברצח העם הארמני.

"השאלה שמוצבת לפני הכנסת היום היא לא שאלה מעשית, היא לא שאלה של יחסי חוץ, היא שאלה מוסרית בסיסית", אמר אז לפיד, "האם אנחנו כיהודים יכולים להתעלם משואה?". בנו של ניצול השואה יוסף לפיד הוסיף ואמר כי מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מרצח עם אחר, מרצח ילדיו, נשיו, זקניו. "זה לא מוסרי, זה לא הגון ויש לנו מחויבות", חתם לפיד. וכיצד הצביע אז ח"כ אוחנה? כמו שאר 15 חברי הכנסת של מפלגתו שטרחו להגיע לדיון, הוא הצביע נגד. כך גם כל ששת חברי סיעתו של בנט. יו"ר הבית היהודי והשר גלעד ארדן נעדרו מאולם המליאה. סיעת כולנו הצביעה גם היא נגד, כולל סגן השר מייקל אורן - אותו אחד שאמר בדיון שהתקיים בכנסת ב-2015 כי "הגיע הזמן שכמדינה נכיר שבוצע רצח עם בארמנים ונעשה צדק וסגירת מעגל". ההצעה של לפיד נפלה ברוב של 41 נגד 28.

סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הודיעה לכנסת באותה ישיבה כי המשרד ממליץ להתנגד להצעת החוק של יו״ר יש עתיד. לדבריה, חשוב להכיר בסבל שחווה העם הארמני ובטרגדיה שעבר, אך "לצד ההזדהות העמוקה על רקע חוויות העם היהודי, אין מקום לנקוט עמדה בנושא". היא הסבירה כי "לנוכח מורכבותו והשלכותיו המדיניות והיותו בעל הקשר פוליטי מובהק, אין מקום לצעד העלול להתפרש בהכרח כהכרה ברצח עם הארמני". היא ציינה כי "לא צפוי שהמצב ישתנה בקרוב". במילים פשוטות, ממשלת מדינת היהודים מתייחסת לרצח עם כאל כדור משחק פוליטי.

לא ברור עדיין אם העימות הקולני עם נשיא טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן, שפרץ החודש בעקבות האלימות בגבול רצועת עזה, שינה את המצב עד כדי כך שהממשלה תחליט לאמץ את הקריאה להכיר סוף סוף ברצח העם הארמני. אך אם כך תעשה, ההקשר לא יצטייר בעיני העולם בכלל, והארמנים בפרט, כמוסרי-מצפוני, אלא כניצול ציני של רצח עם לצורך פעולת תגמול פוליטית-תקשורתית. מצד שני, אם ממשלת ישראל תצטרף ל-29 המדינות, שבהן 11 חברות האיחוד האירופי, שהכירו בג'נוסייד, הדבר יחבל בסיכוי להתפייס עם משטרו של ארדואן. כדי לפתור את המשבר הקודם, על רקע משט המאווי-מרמרה לרצועת עזה ב-2010, ישראל יכלה לשנות את עמדתה ולפצות את קרבנות ההשתלטות על הספינה. הפעם, היא לא תוכל לחזור בה מהכרה ברצח העם הארמני. החלטות כאלו לא מקבלים בשעת התקף זעם, או כמבצע יחסי ציבור. על זה נאמר בתלמוד "אוי לי מיוצרי ואולי לי מיצרי" (מסכת ברכות – דף סא, עמוד א).  

השר וחבר הכנסת לשעבר יאיר צבן, שהעלה לראשונה את ההצעה להכיר ברצח העם הארמני לפני כשלושים שנה, אמר בשיחה עם אל-מוניטור שאם הכנסת תחליט על כך הפעם, תתעורר השאלה ההלכתית, מה דינה של מצווה (עצם ההכרה), הבאה בעבירה (כדי להשתלח בארדואן). צבן מציע לאמץ את גישתם של אנשי המצפון בישראל שקובעים את עמדתם בכל סוגיה לגופה, ולא מנהלים פנקסנות מוסרית. אם יש כעת אפשרות להביא להכרה בג'נוסייד של העם הארמני, אומר צבן, אסור להחמיצה.

"שום ביקורת על ממשלת ביבי-ליברמן-בנט, תהא חריפה ככל שתהא", מוסיף צבן, "לא תהפוך אותי למליץ יושר של ארדואן ומשטרו החשוך והדכאני, שצלקות שוטיו מוטבעות בגופם ובנפשותיהם של לוחמי החופש ושוחרי הדמוקרטיה הטורקים, הכורדים והארמנים". בד בבד, הוא מדגיש, הוקעה של ארדואן וחמאס - קשה ומרה ככל שתהא -  לא יהיה בה כדי להקהות את ביקורתו החריפה כלפי נתניהו ושותפיו לממשלה, המוליכים את ישראל בנתיב המסוכן של חיסול  תקוות התחייה הלאומית ותקוות השלום של העם היהודי.