האם השמאל הציוני יצביע לרשימה המשותפת?

במערכות הבחירות האחרונות [אפריל וספטמבר 2019] נחלק השמאל הציוני לשני מחנות. האחד אופיין במצביעים הוותיקים, האידיאולוגיים, שאינם מחמיצים הפגנה נגד הכיבוש. ידם של אלה הושטה לפתק הנושא את האותיות "מרצ" ויהי מה. ביום טוב, המחנה הזה יכול לקרב את מרצ לשולי אחוז החסימה. המחנה השני הורכב מאנשי שמאל-מרכז פרגמטיים, אלה המוטרדים מהכרסום בדמוקרטיה ובשלטון החוק. המניע המרכזי שלהם לשלשל מרצ לקלפי היה החשש מצלילתה אל מתחת לרף החסימה ואובדן שניים-שלושה מנדטים לגוש "רק לא ביבי".

בבחירות הקרובות, ב-2 במארס, השמאל הציוני עשוי לצאת קירח משני המחנות. החבירה של מרצ לעבודה-גשר הפכה את ההצבעה של שמאלנים אידאולוגיים למפלגת האם שלהם כואבת כעקירת שן בלי הרדמה. קשה להם במיוחד לבלוע את מנהיגת גשר, אורלי לוי-אבקסיס, שהחלה את הקריירה הפוליטית שלה בישראל ביתנו של אביגדור ליברמן ותמכה בחוק הלאום. לוי-אבקסיס עצמה הצהירה כי השותפות עם מרצ היא "טכנית בלבד". הם זועמים על דחיקתו של הנציג הערבי היחיד, עיסאווי פריג', למקום ה-11, ואת גלגולו של פעיל השלום המסור מוסי רז למקום ה14. זאת, כדי לשריין את הגנרל לשעבר, האלוף במיל' יאיר גולן, שהוצנח למקום השביעי ברשימה המאוחדת.

אך גם בכך לא תמה סאגת ייסוריהם של ותיקי מרצ; בעקבות פרסום מאגר המידע על העסקים בהתנחלויות בשבוע שעבר [12 בפברואר], הם מצאו את יו"ר רשימת העבודה-גשר-מרצ, עמיר פרץ, במקהלת הימין.  מנהיגם החדש גינה את החלטת האו"ם לפרסם את המאגר, ואף הבטיח כי "נפעל בכל הזירות על מנת לבטל את ההחלטה ולשמור על כלכלת ישראל איתנה ועל מקומות העבודה של הישראלים". ההצהרה הזאת עומדת בניגוד לעמדתה של מרצ, שנאבקת במשך שנים נגד מפעל ההתנחלויות.

היציאה אל מחוץ לאזור הסכנה (הסקרים מנבאים לעבודה-גשר-מרצ תשעה מנדטים) משחררת  את שני המחנות, האידיאולוגי והפרגמטי, משיקולי אחוז חסימה. האחרונים יוכלו להצביע לכחול לבן, ה"מרכזית" יותר, ולשפר את סיכוייו של בני גנץ לקבל את המנדט להרכיב את הממשלה. בפני ותיקי מרצ, אשר לא ימצאו מאחורי הפרגוד את הפתק החביב עליהם, עומדת הברירה בין שתי מפלגות: מפלגת שמאל לייט בעלת אופי יהודי מובהק (כאמור פריג' רק במקום ה-11), או מפלגת שמאל חריף בעלת אופי ערבי (עופר כסיף במקום השביעי).

האופציה להצביע בעד מפלגה הכוללת פעילים של התנועה האסלאמית ולאומנים פלסטינים נהפכה בשבועות האחרונים לשיח נפוץ בחוגי מרצ במרכז הארץ. במאמר שפרסם בהארץ בכותרת "הצבעה למשותפת נגד תוכנית טראמפ" [4 בפברואר], קרא ההיסטוריון והפובליציסט, ד"ר דימיטרי שומסקי, למתנגדים למחיקת הלאומיות הפלסטינית ולדרדור מדינתם לתהום הדה-לגיטימציה המוסרית, לתת את קולם לרשימה המשותפת. לדעת שומסקי, המשמש כמרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית, זו המפלגה הישראלית היחידה המתייצבת כיום בגלוי ובהחלטיות מאחורי עקרונות השוויון האזרחי והלאומי בין הים התיכון לירדן, ונגד הגזענות, הכיבוש והאפרטהייד.

ואכן, בשיחה עם אל-מוניטור העריך השבוע ח"כ אחמד טיבי, מראשי הרשימה המשותפת, כי יותר יהודים יתנו הפעם את קולם למפלגתו. העקרונות שהציג – חזון שתי המדינות, התנגדות לכיבוש ולגזענות, שוויון ושותפות אזרחית, דמוקרטיה ליברלית וצדק חלוקתי – נראים כציטוטים ממצע מרצ. עם זאת, במצע הרשימה המשותפת אפשר גם למצוא סעיפים בעייתיים מבחינתו של הבוחר היהודי. לדוגמא, הכרה בזכותם של "המהגרים בתוך אדמתם" (ערבים אזרחי ישראל שגורשו או ברחו מבתיהם במלחמת 1948) להחזרת כפריהם ואדמותיהם שהופקעו ולשוב אליהם. בשמאל הישראלי אפשר למצוא לא מעט יהודים ואף קיבוצים השוכנים על אדמה פלסטינית.

קמפיין הליכוד, שחותר להדביק לכחול לבן שותפות עם "הערבים", והבריחה של היו"ר בני גנץ מאיימן עודה, מחזירים את סוגיית היחסים עם המיעוט הערבי לראש סדר היום. ההבטחות החוזרות ונשנות של גנץ להקים אך ורק ממשלה שתסתמך על "רוב יהודי", סותרות מיני וביה את תפישת העולם של השמאלן היהודי המצוי. הסתירה הופכת לסטירת לחי מצלצלת, כאשר היא מלווה בחיבוק חם של ליברמן, האיש שזוקף לזכותו את הרעיון לשלול מרבבות אזרחים ערבים את תעודות הזהות הישראליות שלהם ולהופכם לאזרחי פלסטין.  

קמפיין הדה-לגיטימציה שהימין-מרכז עושים למפלגה המייצגת את רוב הציבור הערבי, ותת הייצוג שלהם במפלגת המרכז-שמאל, הופכים הצבעה למשותפת להצבעה בעד שוויון ושותפות יהודית-ערבית ונגד גזענות וליבוי מסוכן של סכסוך שכנים. הניסיון להעביר את "חוק המצלמות" לקראת הבחירות האחרונות בספטמבר, אשר נועד להרחיק מצביעים ערבים מהקלפיות, העלה את אחוז ההצבעה של ערביי ישראל. הנהנית העיקרית הייתה הרשימה המשותפת. הניסיון להכניס את המפלגה לבידוד משל הייתה זו ספינה עמוסה בחולי קורונה, עשוי לקרב אליה יותר מצביעים יהודים בבחירות לכנסת ה-23. אולם, כדי לעמוד מול זרם הגזענות העכור ששוטף את מדינת ישראל, אין די ברשימה ערבית ברוטב יהודי. יותר מתמיד, החברה הישראלית זקוקה למפלגת שמאל יהודית-ערבית מעורבת.