ישראל משלמת עכשיו את מחיר ההתנכרות לצרפת

נשיא צרפת עמנואל מקרון לא הסתיר את שביעות רצונו מפגישתו השבוע [25 באוגוסט] בביאריץ עם שר החוץ האיראני מוחמד ג'ווד זריף, בשולי פסגת ה-7G, ומהנימה הפייסנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. בדבריו בכנס השגרירים השנתי בפריז, ב-27 באוגוסט, מקרון היה זהיר אך אופטימי. הוא רמז שפגישה בין טראמפ לעמיתו האיראני נראית באופק.

ישראל הרשמית שתקה נוכח ההתפתחויות. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא התבטא בפומבי, אבל גורמים מדיניים בכירים רמזו לתקשורת המקומית שישראל חוששת שפגישה כזאת אכן תתממש. דיפלומטים ישראלים נשלחו לאסוף מידע מהצרפתים, אך זה היה מאוחר מדי. הרכבת הצרפתית כבר יצאה מהתחנה. 

לפי דיפלומטים צרפתים, פריז נמצאת במגע שוטף עם וושינגטון בנוגע לסוגיות דיפלומטיות וביטחוניות רבות, לרבות האיראנית. שכך, ניתן להניח שהמפנה בביקור זריף לא היווה הפתעה עבור הבית הלבן. ישראל זה סיפור אחר, ונראה שפריז נמנעת מלשתף את ירושלים בסוד העניינים בכל הנוגע לאיראן.

בשנים עברו, כאשר הסכם הגרעין היה על השולחן, ישראל נקטה בגישה שונה בכל הנוגע לאירופאים, וכך גם האירופאים כלפי ישראל. בנקודה מסוימת הייתה זו דווקא צרפת ולא ארה"ב, שהגנה על העמדות הישראליות; הייתה זו צרפת ושר החוץ הסוציאליסטי שלה לורן פביוס שדחפו להסכם הביניים ב-2013 עם איראן, אשר הקפיא חלק מתוכנית הגרעין בתמורה להקלות בסנקציות שהטילו מעצמות המערב. שנתיים אחרי כן [מארס 2015], שליחים ישראלים, לרבות שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ, יצאו לפריז ולונדון כדי להשיג תמיכה בעמדת ירושלים, שראתה בטיוטת ההסכם שהציע ממשל אובמה כמקלה מדי. 

אבל בשלוש השנים האחרונות ישראל שינתה את סדר העדיפויות הדיפלומטי שלה. בנימין נתניהו רקם בריתות עם שותפות אירו-סקפטיות כמו הונגריה ופולין, ודחק הצידה חברות מרכזיות יותר באיחוד האירופי כמו צרפת וגרמניה. בסוגיה האיראנית ישראל פנתה רק לארה"ב. ההחלטה האמריקאית מ-2018 לסגת מהסכם הגרעין הכריעה כביכול את גורלו. ירושלים זלזלה בניסיונות המעצמות האירופאיות לחדש או לתקן אותו כדי שהאמריקאים יחזרו לאמצו. גורם ישראלי רשמי אמר אז לאל-מוניטור ש"טראמפ עשה את העבודה בשבילנו. ההסכם מת ושום תמרון צרפתי יוכל להחזיר אותו לחיים". 

הנשיא מקרון מעולם לא היה מושקע רגשית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשפריז הבינה שנתניהו לא מוכן להתקדם לפתרון שתי המדינות, מקרון לקח צעד אחורה. אי המעורבות שלו התאימה גם לרצונו להפנות גב לכל מה שייסד קודמו פרנסואה הולנד (כולל וועידות השלום שהתקיימו בפריז) ולנחישותו לעבוד עם ולא נגד ממשל טראמפ.

כשטראמפ היה בצד של ישראל, המצב הזה היה נוח לירושלים. "מקרון חוזר על כך שהוא יחכה שתוכנית השלום האמריקאית תצא לדרך. עד כה הצרפתים לא הציעו שום תוכנית משלהם", אמר דיפלומט ישראלי לאל-מוניטור. 

אבל מה שנכון לגבי הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אינו תקף לגבי הסוגייה האיראנית. ברקע המתיחות הגוברת בין ארה"ב לאיראן במפרץ הפרסי, מקרון החליט להגביר את מאמציו לפיוס. "אנחנו חייבים דיפלומטיה נועזת", הוא אמר לשגריריו [27 באוגוסט]. גורמים במשרד החוץ הצרפתי אישרו שהפגישה עם זריף בביאריץ והתגובה האמריקאית נתפשו על ידי הנשיא הצרפתי כהצלחה דיפלומטית גדולה ואולי אף כצעד ראשון לכיוון פיתרון לנושא הסכם הגרעין. 

ישראל משלמת עכשיו את מחיר ההתנכרות לצרפת ולמדינות מערב אירופה. פריז מעריכה שירושלים מעודדת את האמריקאים שלא למצוא פתרון להסכם הגרעין, אבל היא מצדה מתקדמת בהתאם להשקפתה, שחייבים להציל את הסכם הגרעין. לכן מקרון ממקד את מאמציו בטראמפ, כשישראל נותרת מחוץ לתמונה. 

כאשר הסוציאליסט פרנסואה הולנד משל בצרפת, גורמים ישראלים רבים תייגו אותו כפרו-פלסטיני, אבל האמת הייתה רחוקה מכך. דלתות ארמון האליזה היו פתוחות לישראלים, אבל הם בחרו להישאר בחוץ. עם מקרון באליזה, דו שיח עם פריז נראה אף מורכב עוד יותר. העובדה שהנשיא מקרון ביטל את ביקורו בישראל לעונת התרבות ישראל-צרפת בשנה שעברה [2018] מעידה על כך. 

פריז ממשיכה לגנות את ישראל בכל פעם שממשלת נתניהו מאשרת בנייה בהתנחלויות בגדה המערבית, אבל שר החוץ ז'אן-איב לה דריאן ממעט להתבטא בנושא. נכון לעכשיו צרפת מציעה לישראל הפוגה בנוגע לפלסטינים, אבל לא בנוגע לאיראנים. ישראל לא מצליחה לתפוס את ההבדל הזה.