7 תשובות לשאלות נפוצות על תהליך אוסלו

לפני 25 שנה בדיוק, ביום חם בוושינגטון, עיני כל העולם היו נשואות אל מדשאת הבית הלבן כדי לראות מחזה שנחשב עד אז דמיון פרוע: מנהיג אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, לוחצים ידיים בחסותו של מנהיג העולם החופשי הצעיר, ביל קלינטון. עמם נכחו סגניהם, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן), והם חתמו על הסכם עקרונות, שאמור היה להביא להסכם שלום היסטורי.

רבע מאה אחר כך, רוב שטחה של הגדה המערבית נותר בשליטה צבאית ישירה של ישראל, הערים הפלסטיניות נמצאות בממשל עצמי בעייתי, ואילו ה"פיגומים" - המוסדות שהוקמו לצורך הסדר ביניים שנועד להסתיים ב- 1999 - עדיין עומדים על כנם. הפרוזדור הפך לחדר האורחים, הזמני הפך לקבוע, והאופטימיות העצומה שליוותה את הימים הראשונים מאז נודע על התהליך החשאי באוסלו ועל ההסכם שהוא הוליד – התחלפה בתחושת חמיצות, ובהערכה של רבים מתומכי פתרון הקבע, כי הוא מתרחק והולך מאיתנו.

שפע הכתבות, הסרטים הדוקומנטריים הזורם אלינו לציון חצי יובל לחתימה ההיא, מעלה שורה של סימני שאלה, שעליהם אנסה לענות בשורות הבאות.

1. מדוע היה צורך בערוץ אוסלו, אם בוושינגטון כבר התקיים משא ומתן בין משלחת ישראלית לבין משלחת משותפת לירדן ולפלסטינים תושבי השטחים הכבושים (לצד מו"מ עם סוריה, לבנון וירדן)?

המשלחת הירדנית-פלסטינית הייתה מלאכותית, ולא הצליחה להתקדם לקראת הסכמה על הסדר ביניים, כפי שאמורה הייתה לעשות על פי המנדט  שהוענק לה בוועידת מדריד (1991). הפלסטינים קיבלו הנחיות ישירות מאש"ף, הירדנים קיבלו הנחיות מן המלך חוסיין, והיה צורך לשנות פרדיגמה, ולדון, בערוץ בלתי פורמלי, עם הפלסטינים כדי לנסות ולהגיע להסכמות.

2. למה דווקא אוסלו?

תהליך אוסלו נולד ב-29 באפריל 1992, שבועות אחדים לפני הבחירות לכנסת. טרייה לארסן, שניהל את מכון המחקר הנורבגי FAFO, ביקש לפגוש אותי בעת ביקורו בתל אביב. הייתי אז חבר כנסת מטעם העבודה. הוא ידע על פעילותי המדינית בהקשר הישראלי-פלסטיני, והציע כי לאחר הבחירות, אם אבחר לתפקיד שיש לו קשר למו"מ המדיני, אוכל להשתמש במכון שלו לשיחות חשאיות, כדי לנסות ולפתור את הבעיות שעיכבו את שיחות וושינגטון. לאחר ניצחוננו בבחירות בדקתי שתי אפשרויות שנשללו (בבריטניה ובארה"ב),. אוסלו נותרה, מבחינתי, האופציה המעשית היחידה.

3. מדוע פרס ורבין לא עודכנו בקיום הערוץ החשאי?

יחסי האיבה בין יצחק רבין לשמעון פרס ממלאים חלק מרכזי בהבנת אוסלו. במשך שנים הם שירתו זה תחת זה, ופיתחו רמה גבוהה של אי אמון הדדי. כשרבין נבחר לראשות הממשלה ב-1992 הוא העדיף שלא למנות את פרס לשר החוץ, אך בסופו של דבר מינה אותו בשני תנאים: פרס לא יעסוק בשום תהליך מדיני בילטרלי, ולא יעסוק ביחסי ישראל-ארה"ב. פרס נענה לתנאים החמורים הללו, אך חש שלא בנוח לספר לי עליהם.

בספטמבר 1992, בשולי ביקורו בישראל של מקבילי הנורבגי, יאן אגלנד, התקיימה פגישה לא פורמלית, שאמורה הייתה לעסוק באופציית הערוץ החשאי. השתתפו בה גם טרייה לארסן, רעייתו מונה יול, ידידי יאיר הירשפלד ויועצי המדיני שלמה גור. הסיכום היה שאעלה בפני פרס את ההצעה למפגש חשאי באוסלו ביני לבין פייסל חוסייני, המנהיג הפלסטיני החשוב ביותר בשטחים הכבושים, שהיה מעורב מאוד בתהליך המדיני.

ביום שבו התכוונתי להציג את הנושא בפני פרס, הוא סיפר לי כי ביקש אישור מרבין להיפגש עם חוסייני, שאותו הכיר זמן רב, אך קיבל תשובה שלילית. בהקשר זה סיפר לי לראשונה על התנאים שבהם קיבל את תפקיד שר החוץ. ברור היה לי שלא אוכל להציע לפרס פגישה ביני לחוסייני, משום שיהיה עליו לבקש שוב אישור מרבין, ורבין לא היה מאשר זאת. ידעתי שאוכל לבקש אישור כזה רק אם נצליח להשיג טיוטת הסכם עם הפלסטינים.

ביקשתי מהירשפלד לפתוח את הערוץ במקומי, ולמצוא חלופה לחוסייני. האישים הפלסטינים שדיברנו איתם אמרו לנו כי בלי שיחות ישירות עם אש"ף, לא תהיה כל התקדמות. הייתה זו פרופ' חנאן עשראווי שהמליצה על שיחות עם אבו עלא (אחמד קריע), סגנו של מחמוד עבאס, והפגישה התקיימה ב-4 בדצמבר 1992 בלונדון בינו לבין הירשפלד.

4. האם שיחות אוסלו התנהלו בניגוד לחוק הישראלי?

לא. שיחות אוסלו נפתחו ב-20 בינואר 1993, מיד לאחר שהכנסת אישרה הצעת חוק ממשלתית לביטול האיסור על מגעים עם אנשי אש"ף.

5. מדוע, בכל זאת, הסכים רבין לאשר את המשך קיום השיחות?

רבין הסכים, למרות שקודם לכן הבטיח שלא לנהל מו"מ עם אש"ף, משום שלא הצליח לקדם את השיחות בוושינגטון, ולא עמד בהבטחת הבחירות המרכזית שלו, להגיע בתוך 9-6 חודשים להסכם עם הפלסטינים. כצפוי, ברגע שהצגנו בפני פרס ורבין נייר מוסכם עם פרטנר פלסטיני הם התקשו מאוד לדחות זאת.

6. מה הייתה "פילוסופיית אוסלו?"

לא הייתה לתהליך אוסלו פילוסופיה מקורית. יעדתי אותו לשיחות חשאיות, ואשר תוצאתן תובא בבחינת "דאוס אקס מאכינה" לחתימת המשלחות שישבו בוושינגטון. החשיבות העיקרית של אוסלו הייתה ההכרה ההדדית בין אש"ף לבין ישראל, והיכולת לפתור כמה בעיות קונקרטיות, שמנעו משיחות וושינגטון להתקדם. אבל העיקרון היה המשך רעיון האוטונומיה לחמש שנים, שנולד בהסכמי קמפ דיוויד בין ישראל למצרים ב-1978, ואשר עליו חזרה ועידת מדריד.

לא הייתה זו אמונה בכך שהתהליך המדורג יגרום לפרץ אהבה בין הצדדים וישיג הסכם שלום מאוחר יותר, אלא רצון של רבין להוכיח כי הוא ממשיך משהו קיים ואיננו פורץ מסגרות.

בעיניי זו היתה הטעות הגדולה ביותר של תהליך אוסלו. כשהבנו שמולנו יושבים אנשים הרוצים באמת להגיע להסדר עם ישראל, לא היינו צריכים להסתפק בכך, משום שלא בכל יום נוצרת הזדמנות שכזו. האמנתי אז שצריך לעבור מיד למו"מ על הסדר קבע, ולא לתת לקיצוניים משני הצדדים לטרפד את התהליך. ראש הממשלה אמר לי כי אם נלך להסדר קבע וניכשל, יהיה קשה מאד לשוב ולדון על הסדר ביניים.

7. מדוע אוסלו לא הביא לשלום?

בגלל אלימות שמנעה את הזמן הנחוץ לממש את ההסכם, ומילכוד של משא ומתן לא סימטרי.

הימין הקיצוני בישראל וקבוצות אסלאמיסיטיות השתמשו באלימות שלא ניבאנו כדי לטרפד את ההסכם ולהבאיש את ריחו בדעת הקהל. האירוע הרצחני הראשון התרחש בפברואר 1994, כשרופא יהודי דתי מקריית ארבע, קצין במילואים, נכנס לבוש במדיו למערת המכפלה, טבח בדם קר 29 מוסלמים ופצע רבים. האירוע השני היה הדרמטי מכולם – רצח ראש הממשלה רבין ב-1995 על ידי יהודי קיצוני, שעשה זאת, במפורש, כדי להפסיק את התהליך. השלישי היה ביקורו הפרובוקטיבי בשנת 2000 של ראש האופוזיציה אז, אריאל שרון, בהר הבית.

לאחר 40 ימי אבל על הטבח במערת המכפלה החלו פיגועי ההתאבדות של חמאס. יום לאחר עליית שרון להר הבית החלה האינתיפאדה השנייה. ערפאת לא היה חזק מספיק לבלום אותה, ובשלב מסוים גם הוא עלה על גל האלימות.

כאשר מתנהל משא ומתן כל כך לא סימטרי, צריך הגורם החזק יותר להיזהר מלהשיג יותר מדי. הצלחנו לשכנע את הפלסטינים שלא להזכיר את הפסקת הבנייה בהתנחלויות, אך ישראל המשיכה להתנחל גם אחרי הסכם אוסלו, וזו הפרובוקציה הישראלית החמורה ביותר. כמו כן, השגנו הסכמה להסגרת אזרחים פלסטינים (ולא רק אזרחים ישראליים שנקלעו לשטחים), אבל הפלסטינים נמנעו מליישם זאת בדרך כלל. זה הקל על הימין להכריז כי הפלסטינים מפירים את ההסכם.

ב-1996, לאחר רצח רבין וכישלון פרס בבחירות, נבחר נתניהו לראשות ממשלת ישראל. כראש אופוזיציה, הוא הבטיח לבטל את הסכם אוסלו שנחתם רק כשנתיים וחצי לפני כן, וכראש ממשלה הוא הצליח וממשיך להצליח להפוך את הסכם הביניים להסדר קבע. נתניהו מבין כי ההסכם מעניק לו את התנאים הנוחים ביותר להמשך הסטטוס קוו הקיים. בחסותו הוא יכול "להתעכב" בהעברת רוב הגדה המערבית לידי הפלסטינים, ולהתהדר בהסכם בינלאומי.

העובדה שהממשלה הימנית ביותר בישראל נאחזת בציפורניה בהסכם אוסלו היא, בעצם, כישלונו הגדול ביותר. מזה חששו הפלסטינים מן הרגע הראשון, ואילו אנו טעינו כשהרגענו אותם כי זה לא יקרה.

אוסלו הביא את הסכם השלום עם ירדן, העניק לישראל יתרון אסטרטגי קריטי במזרח התיכון, יצר מהפך במעמדה המדיני של ישראל לאחר שכמה מדינות קשרו איתה יחסים דיפלומטיים והביא לצמיחה הכלכלית באמצעות השקעות בינלאומיות ללא תקדים.

לקח אוסלו החשוב ביותר הוא הצורך לנצל הזדמנות מדינית, כדי להגיע להסדר קבע בנוסח הפרמטרים של קלינטון ויוזמת ז'נבה, ולא להתפתות ולהאמין כי חלון מדיני שנפתח, יישאר פתוח לאורך זמן.