טראמפ: הקול קול ידיד, הידיים ידי אויב

עם תום המחצית הראשונה לכהונתו של דונלד טראמפ, אפשר לקבוע כי מבחינת ישראל הוא ידיד במחוות ועוין במעשים. החלטתו להחזיר הביתה 7,000 חיילים אמריקאים מאפגניסטן ולהגיע להסכם עם הטליבאן, בניגוד גמור לעמדת מזכיר ההגנה שלו אז ג'ים מאטיס, היא דוגמה בוטה לפגיעה הגיאואסטרטגית שלו בישראל על ידי נטישת האזור.

קשה לתאר מישהו שמילותיו זולות יותר מאשר מי שאמור להיות מנהיג העולם החופשי, ואשר למחוותיו אין כל ערך בעיני עצמו כל עוד אינן כרוכות בהוצאה כספית. זה החל באותו מפגש רשמי ראשון (פברואר 2017) עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבו נמנע מלדבר על מדינה פלסטינית ואמר שיתמוך בכל פתרון – מדינה אחת או שתי מדינות. זה נמשך בהתייחסות הממשל שלו בדו"חות רשמיים לשטחים הכבושים, בטענת נציגיו שההתנחלויות אינן מכשול לשלום, וכמובן – בהעברת (סמלית בלבד) השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים המערבית.

הקלות הבלתי נסבלת שבה חיסל את פעילות זרוע הסיוע של מחלקת המדינה, ה-USAID, בעזה ובגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ההפחתה הדרמטית בתקציבי סיוע לפלסטינים, הפסקת הסיוע הכספי לסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים, אונר"א, נטישת אונסק"ו על רקע החלטות בעייתיות מבחינת ישראל – חסכו הוצאות מן התקציב הגרעוני של ארצו ומצאו חן בעיני הימין הישראלי וזה האמריקאי, שאליהם נשואות עיניו. מה טוב יותר מאשר לחסוך כסף ולזכות במחיאות כפיים אוונגליסטיות? ישראל מעניקה לו הזדמנויות למכביר למהלכי סרק, כמו בקשתה להכרה אמריקאית בסיפוח רמת הגולן, והוא בוודאי אסיר תודה. סביר מאד להניח כי עוד לפני הבחירות ב-9 באפריל הוא ייענה גם לבקשה הזו, לקול מצהלות הימין, מבלי שאבן אחת תזוז ברמת הגולן ומבלי שהדבר ימנע מממשלות ימין או שמאל לקיים משא ומתן לשלום עם סוריה, תוך נכונות לנסיגה מן הרמה, לאחר שנשבעו שלא לרדת ממנה.

גם המשחק ב"עסקת המאה" הוא חלק מגישת המחוות של הנשיא האמריקאי. עשיית שלום בין ישראל לפלסטינים נמצאת על סדר יומו עוד ממערכת הבחירות שלו, בעיקר משום שהוא מבקש להוכיח לעצמו ולעולם כי הוא מסוגל לפתור בעיות שקודמיו נכשלו בטיפול בהן. מינוי אנשים חסרי ניסיון וידע בתחום הזה, כגון חתנו ואיש סודו ג'ארד קושנר, והקביעה כי אם גם הם ייכשלו איש לא יוכל לפתור את הבעיה, היא חלק מן השטחיות וחוסר הזהירות המאפיינים את כל החלטותיו. הוא משתעשע במחשבה שאכן ממשלו יוכל לפתור את הסכסוך הבינלאומי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אבל זה לא בוער בעצמותיו.

על פי הדלפות משולחנותיהם של הממונים מטעמו על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מסתמן כי אם בתחילת דרכם חשבו ברצינות על פתרון פלא שיתקוף את הבעיה מזוויות אחרות, כלכליות בעיקר, יעקוף את בעיית ירושלים, יסיר מסדר היום את בעיית הפליטים הפלסטינים, ועוד, עכשיו הם קרובים יותר לפרמטרים של מתווה קלינטון ויוזמת ז'נבה מאשר לפתרונות המעקפים. עכשיו הפכה התכנית לסוג של כלי משחק בידי טראמפ. לפני למעלה מארבעה חודשים הבטיח להציג את תכניתו בתוך "חודשיים, שלושה, או ארבעה". עכשיו אינו טורח להסביר מדוע עדיין איננו מציג אותה, אבל ברור שאינו רוצה להביך את נתניהו, שייאלץ לדחות כל תכנית הכרוכה בחלוקת הארץ. כך הפך גם אי פרסום התכנית למחווה כלפי ישראל.

לעומת זאת, הנזק האמיתי הנגרם לישראל ממדיניות ההתכנסות האמריקאית ברור לחלוטין. לנוכחותם של חיילי הדוד סם בסוריה יש משמעות גיאואסטרטגית. את אלפיים החיילים שטראמפ מוציא עכשיו מסוריה הוא יכול היה להותיר עוד זמן מה, לא רק משום שדאע"ש – בניגוד להודעתו של הנשיא – עדיין לא הובס, אלא שהנוכחות האמריקאית על אדמת סוריה יכולה הייתה לסייע בהשגת הסדר כולל להרגעת השטח מול איראן, סוריה ואולי גם החיזבאללה, הסדר שישראל זקוקה לו מאד. אם טראמפ יחזיר את חייליו, הוא יוותר על קלף חשוב מול הציר הרוסי-איראני לפני שניסה להגיע להסדר, ובכך יותיר את ישראל בגפה אל מול גורמים המסכנים אותה.

הדרך שבה מתכוון טראמפ לעזוב את אפגניסטן מחלישה אף היא את ישראל בכך שהיא מציגה את ארה"ב כמעצמה המוותרת על נוכחותה באיזור ונסוגה מבלי לעשות מאמץ רציני להגיע להישגים. אם אחד מעמודי התווך במדיניות ההגנה הישראלית היה הגיבוי האמריקאי – ברור היום לאויביה של ישראל, ולא רק להם, כי מדובר במשענת קנה רצוץ וכי ישראל עומדת מעתה לבדה לנוכח האיומים השונים.

מלחמת 17 השנים, מלחמתה הארוכה ביותר של ארה"ב, מסתיימת בשיבתו של הטליבאן אל דרך המלך. טיוטות ההסכם בין האמריקאים לארגון לא תמנע מן הטליבאן לסלק נשים מבתי ספר ומבתי חולים, וחסרה כל אזכור לדמוקרטיזציה או לפיתוח. אמריקה תעזוב את אפגניסטן עם הזנב בין הרגליים, ובוואשינגטון חוזרים בסביבתו הקרובה של טראמפ לדבר על נטישת נאט"ו לאחר ה"הצלחה" שהשיג בתמיכתו הפומבית בברקזיט של בריטניה מן האיחוד האירופי.

ההתכנסות האמריקאית גורמת נזק ישיר למעמדה האסטרטגי של ישראל. הדרך שבה אמריקה נסוגה מסוריה ומאפגניסטן פוגעת בנו ישירות ועקיפות. שבירת הציר הכלכלי והביטחוני בין ארה"ב ואירופה עלולה להחליש את המערב כולו, ואותנו בכלל זה. אבל כאשר הוא מעניק לממשלת נתניהו "סוכריות" בדמות פגיעה בפרטנר הפלסטיני היחיד שיש לנו, ומארגן טקס להעברת השגרירות, אנחנו מוחים את היריקה בפרצופנו ומברכים על גשם הברכה.