המספרים המבהילים של השוק השחור הישראלי-פלסטיני

מנהיג כחול לבן, בני גנץ, שקיבל בשבוע שעבר [23 באוקטובר] את המנדט לנסות ולהקים את הממשלה הבאה, אולי מכיר את בעיית אישורי העבודה המזויפים לפלסטינים מהשנים הארוכות שבהן שירת בצה"ל, ואולי לא. אבל אם יכהן כראש ממשלה, מן הראוי שייכנס לסיפור הזה, שבו לא יקשה עליו לעשות שינוי לטובת כל הצדדים. עליו לעשות זאת, כפי שהוא חייב לפעול כדי ש"נוער הגבעות" בגדה המערבית יוכרזו כארגון טרור – כזה הפוגע לא רק בפלסטינים, במסגדיהם ובעצי הזית שלהם, אלא גם בחיילי צה"ל, הנתפשים בעיניהם כקלגסים.

לפני שבועיים הועלה בישיבת הממשלה הפלסטינית ברמאללה נושא היתרי העבודה הבלתי חוקיים בישראל. בישיבה, בראשות ראש הממשלה ד"ר מוחמד אשתייה, הוצגה הבעיה בכל חומרתה. מדובר בתהליך בלתי חוקי בעליל, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי.

וזו התמונה: בישראל עובדים כיום עשרות אלפי פלסטינים החיים בשטחי הרשות הפלסטינית. רובם הגדול עוסק בענף הבנייה ואחרים במלונאות, בחקלאות ובתחומים אחרים. כדי לעבוד בישראל הם צריכים להיות מאושרים על ידי גורמי הביטחון בישראל ולהחזיק בהיתר שבו מצוין מיהו המעסיק שלהם. אבל לא כל מעסיק ישראלי יכול לבקש לעצמו עובד פלסטיני. בתחומי התעסוקה העיקריים של הפלסטינים יש מכסות. רק לאחר שבמשרד הפנים מוודאים או מעריכים כי אין נכונות של פועלים ישראלים לעבוד במשרות מסוימות, הם מאשרים את המכסה. רוב המכסות הללו אכן מתמלאות. המעסיקים משגרים למשרד העבודה הפלסטיני את הבקשות, הרשות הפלסטינית מוסרת את האישורים לפועלים הפלסטינים, והללו מגיעים לישראל ועובדים אצל המעסיק שביקש פועלים.

אבל זהו רק קצה הסיפור. היצע הפועלים הפלסטינים גבוה בהרבה ממספר ההיתרים, וכאן מתחיל השוק השחור לפעול לטובת שלושת הצדדים: המעסיקים הישראלים, המתווכים הפלסטינים וגורמים ברשות הפלסטינית.

מחקר שפורסם לאחרונה בתחום זה על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל [25 בספטמבר] מגלה תמונה חמורה, עגומה ומדהימה כאחת. כשליש מהפלסטינים העובדים בישראל משלמים סכום ממוצע של כ-2,000 שקלים לחודש תמורת אישורים מזויפים לעבודה בישראל. הסכום משולם בראשית כל חודש, בלי קשר לשאלה אם העובד יועסק במשך החודש כולו. רבים מהפועלים שבים לבתיהם עם הכנסה חודשית של מאות שקלים בלבד, משום שרובה מיועדת להשגת האישור החודשי. בתקופות שבהן מתקיים סגר על השטחים ואין אפשרות לעבור מהשטחים הכבושים לישראל, עלול התשלום לאישור להיות גבוה יותר מההכנסה החודשית.

איך זה קורה? בכל מקום שיש בו מכסות והגבלות, יש שוק שחור. כך גם כאן, ומדובר בשיטה המתנהלת רחוק מן העין במשך עשרות (!) שנים. מכסות המתירות העסקת פלסטינים מחולקות בין המעסיקים הישראלים השונים, ועל כל היתר רשום שם המעסיק. חלקם זקוקים לכל העובדים המאושרים להם, ואילו מיעוטם זקוקים רק לחלק ממספר ההיתרים שהם רשאים לבקש. היצירתיות הישראלית פועלת שעות נוספות, וה"פטנט" פשוט מאוד: במקום להימנע מלהשתמש בחלק מן ההיתרים – מוכרים אותם, והפלסטינים הקונים את ההיתרים מגיעים איתם לישראל ומחפשים מעסיק אמיתי. שמו של המעסיק הפיקטיבי נותר על האישור, מבלי שהפועל הפלסטיני יראה אותו אפילו מרחוק.

המעסיקים בעלי ההיתרים המיותרים מודיעים על קיומם של היתרים אלה למתווכים פלסטינים, הללו מעבירים את האישורים למשרד העבודה הפלסטיני, וכמעט כולם נהנים. מדובר ב"תעשייה" המגלגלת כ-480 מיליון שקלים בשנה. המעסיקים הפיקטיביים בישראל לוקחים לכיסם חלק ניכר מהסכום, ולעתים כדאי להם יותר למכור אישור פיקטיבי מאשר להעסיק עובד(!). גם המתווכים הפלסטינים נהנים מהשוק השחור הזה ומנהלים משרדי תעסוקה למכירת אישורים פיקטיביים לכל המרבה במחיר. הם עושים זאת בריש גלי בערים שונות בגדה המערבית, ואינם מסתירים זאת מאיש. יש אומרים כי גם בצד הפלסטיני הרשמי, יש מי שנהנה מהעסק. מי שמשלם את כל המחיר הוא הפועלים הפלסטינים, אשר – בין השאר – אינם הופכים לאוהבי ישראל כתוצאה מהתהליך הזה, הנוטל מהם את רוב שכרם.

ב-2014 עסק מבקר המדינה בתופעה קשה זו, ושנתיים אחר כך התכנסה הממשלה לדון בכך. בסיכום הדיון החליטה הממשלה לפעול כדי לבטל את הזיקה בין הפועל לבין מעסיק מסוים, ולאפשר לעובדים הפלסטינים שעברו את הסינון הביטחוני לחפש לעצמם מעסיקים חלופיים למעסיק המקורי שלהם, כל עוד אישור העבודה בתוקף. נעשה פיילוט לבדוק את השינוי באזור התעשיה עטרות, ועם סיומו, בסוף השנה [2019], ייתכן שיבוטל כליל הצורך בזיקה כזו; אבל המכסות יישארו, עודפי המכסות יישארו גם הם, מעסיקים שינפיקו היתרים שאין בהם צורך ימשיכו להנפיק אותם, והאינטרסנטים לא ימהרו לוותר על יתרונות השוק השחור.

איתור המעסיקים המעניקים היתרים פיקטיביים איננו קשה. מישהו חייב לשים את הנושא גבוה בסדרי העדיפויות. לצד מאמץ ברמת המאקרו לקידום תהליך מדיני, אשר – כך אני מקווה – ייעשה על ידי הממשלה הבאה בישראל. חייב להתקיים כעת מאמץ לשינוי חייהם היומיומיים של מיליוני האנשים, החיים, באופן ישיר או עקיף, תחת כיבוש ישראלי שנים רבות כל כך.

בעקבות פטירתו של מאיר שמגר, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, החל ויכוח בשאלה האם בכך שפתח את בית המשפט העליון לעתירות של תושבי השטחים הכבושים הוא הפך את הכיבוש לאפשרי יותר, ולכן – גם האריך אותו, או שהעניק צדק לפלסטינים החיים תחת הכיבוש, והקל על חייהם. נדמה לי, בחשבון כולל, כי למרות שרוב העתירות הפלסטיניות נדחו על ידי בית המשפט, עדיין היה מישהו בירושלים שיכול היה להתריע מפני עוולות, ולעתים גם לתקן אותן. אינני חושב שמניעת סבל פלסטיני מאריך את הכיבוש. את הכיבוש מאריכות ממשלות שאינן מוכנות לחלק את הארץ. כשתקום, ואני מקווה שבקרוב מאוד, ממשלה שחלוקה כזו תימצא גבוה בסדר העדיפויות שלה, היא תצטרך להבטיח כי גם שיפור חיי היומיום בצד הפלסטיני יזכה לעדיפות גבוהה.