אין קשר בין ממשלת אחדות לאומית לבין האיום האיראני

איראן היא בעיה אמיתית לעולם ובעיה אמיתית לישראל. היחסים הקרובים בין שתי המדינות הסתיימו במהפכת חומייני ב-1979, ומאז ישראל מוצגת על ידי משטר האייתוללות כישות בלתי לגיטימית שצריכה להיעלם מן העולם. המשטר אינו דורש מישראל דבר, אינו מציע פשרות, הידברות וכיוצא בזה. דינה של ישראל ברור, והדברים הנאמרים מפי חברה באומות המאוחדות כנגד חברה אחרת, הם מצמררים. כך גם פעילותה באמצעות זרועותיה השונות – החיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי ותנועות טרור אחרות הפוגעות בישראלים וביהודים שאינם ישראלים בעולם. לפיכך איראן, ברצונה לייצר פצצות גרעיניות למרות הכחשותיה, מהווה איום על ישראל גם אם איומיה כרוכים תמיד באמירה על הפעלת כוח כנגד ישראל אם ישראל תתקוף אותה או את שליחיה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ככל שאינו מעסיק את ראשי המשטר מבוקר עד ערב, הוא עילה לליבוי השנאה לישראל.

זו הייתה הסיבה לכך שיצחק רבין, במערכת הבחירות של 1992, יצא בסיסמא שהבטיחה הסכם עם הפלסטינים "בתוך שישה עד תשעה חודשים". אני עדיין שומע את קולו אומר וחוזר על כך. הוא לא הסתיר את תפישתו, והסביר כי היה רוצה להגיע להסכם כזה לפני שאיראן תצליח לייצר את הפצצה הגרעינית.

נתניהו לא המציא את האיום האיראני, אבל ניסה – במידה רבה של הצלחה – להפוך את הנושא לפוביה לאומית. הוא נהג בהיסטריה כאשר אמר ל-60 שגרירי מדינות שונות שנקבצו לשמוע את תפישתו כראש האופוזיציה ב-2006: "זו 1938, ואיראן היא גרמניה". אמרתי לו אז כי אם המשפט הזה אמיתי, הדבר הנכון לעשות הוא לברוח מכאן. הוא דחה את תגובתי.

עשר שנים קודם לכן, כשנבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, נתניהו הסיק מהנושא האיראני את המסקנה ההפוכה מזו שהסיק רבין. הוא הפסיק, למעשה, את תהליך אוסלו, לא ניסה ברצינות לקיים משא ומתן על הסכם קבע עם אש"ף והפך למזהיר העולמי מפני כוונותיה של איראן.

השיא היה כאשר הופיע, ב-2015, בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, כדי לנסות ולשכנע אותם לטרפד את הסכם המעצמות עם איראן לו התחייב הנשיא דאז, ברק אובמה. במהלך זה יצר נתניהו קרע אמיתי לא רק עם הנשיא, שנדהם מן החוצפה, אלא גם עם מפלגת המיעוט הדמוקרטית שהפכה, בינתיים, למפלגת הרוב בבית הנבחרים.

אבל כשנתניהו נכנס להיסטריה, קשה לשכנע אותו בטיעונים רציונליים. עובדה היא כי כאשר הנשיא טראמפ, בתקופה שבה נתניהו היה מיועציו הקרובים, החליט ב-8 במאי 2018 למשוך את ידו מן ההסכם, חגג נתניהו ניצחון עצום. הוא [נתניהו] לא הבין את הנזק שיש בכך, לא רק לאמינותה של ארה"ב, שהיא בעלת בריתנו החשובה כל כך, אלא גם להצלחת הדחייה שבייצור נשק גרעיני על ידי איראן. אין ספק כי התנהגותו הנוכחית של משטר האייתוללות היא תגובה לאותה החלטה חסרת אחריות של ממשל טראמפ בנושא הזה, וניסיון להקל את הסנקציות המושתות על איראן. יכול מאוד להיות ש"הצלחתו" של נתניהו בשכנוע טראמפ שלא לכבד את מחויבות קודמו להסכם היא אחת מטעויותיו הגדולות ביותר שעשה במהלך שנותיו הארוכות בשלטון, לצד השגיאה להפחיד את העולם מפני איראן, במקום לנסות ולהגיע להסדר קבע עם הפלסטינים ולתמוך בהסכם ה-JPCOA.

בנאומיו האחרונים שינה נתניהו את טיעוניו בזכות ממשלת ימין צרה והפך תומך נלהב של רעיון ממשלת האחדות הלאומית, כשהוא משתמש בפעולה האחרונה של איראן כנגד הסעודים כעילה לצורך בהקמתה של ממשלה כזו. טענתו היא שעל ישראל להיערך אל מול מתקפות פוטנציאליות מדויקות באותה רמה, וכי הדבר כרוך בהוצאה תקציבית של מיליארדים רבים, מה שניתן לעשות במסגרת של אחדות לאומית. נושא השלום עם הפלסטינים לא זוכה מפי נתניהו אפילו למס שפתיים. כל כך ברור לו שאין עם מי לדבר ואין מה לדבר, עד שאין הוא מזכיר את הנושא בנאומיו.

אבל מה הקשר בין ממשלת אחדות לאומית לבין האיום האיראני? מישהו חושב ברצינות שאם, חלילה, יהיה איום ישיר על ישראל, יחלו כאן ויכוחים בין ממשלה לאופוזיציה? מתי קרה דבר כזה בפעם האחרונה? בישראל, כמו ברוב הדמוקרטית בעולם, ממהרים לסגור שורות כאשר עומדים מול אויב משותף, ונוטים (אולי יותר מדי) לדחות את הוויכוחים עד לאחר סיום העימות. צירופם של מנהיג הימין דאז, מנחם בגין, ועמיתו הליברלי, יוסף ספיר, לממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בהיסטוריה הישראלית ערב מלחמת 1967 כשרים בלתי תיק, לא הוסיפה דבר לניצחון הגדול ההוא. שניהם היו משבחים את צה"ל ואת הממשלה גם מספסלי האופוזיציה, כפי שעשו בשנים שקדמו לכך.

המיליארדים הרבים שעליהם מדבר עכשיו נתניהו, ואשר כדי להקצותם יש צורך בממשלת ימין ושמאל, הם עניין אחר. נכון הדבר כי בלי אופוזיציה רצינית קל יותר לקצץ תקציבים לחינוך, בריאות, רווחה ותשתיות פיסיות, אבל השאלה הגדולה היא האם זה מוצדק? ישראל – על פי תורת נתניהו - חייבת לחמש את עצמה עד צוואר אל מול הסכנה האיראנית, וכדי לממן זאת היא צריכה לירות בעצמה ברגל ולפגוע בנושאים החשובים ביותר לאזרחיה. זו סיבה טובה באמת, מבחינתו, להקים ממשלת אחדות, אבל זה איננו האינטרס הציבורי.

נתניהו מעוניין בדבר אחד: למלט את עצמו מן הכלא, ולצורך זה הוא הקדים בחירות, הביא להחלטה לקיים בחירות נוספות מיד לאחר שהתוצאות לא סיפקו לו את מבוקשו, ועכשיו הוא רוצה בממשלת אחדות שתעניק לו את האפשרות לעמוד מול בית המשפט כראש ממשלה. לטילי השיוט המדויקים מאיראן אין לכך כל קשר, ממש כשם שהעימות הצבאי בין הטורקים לכורדים בסוריה אינו קשור לכך. נתניהו חושש לעתיד ישראל, אבל, קודם כל, הוא חושש לעתידו שלו.