האם רוסיה ואיראן מאגפות את ארה"ב בעיראק?

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין פעל במהירות כדי להתאים את עצמו לעובדה שממשלת עיראק הפדרלית כבשה מחדש את כירכוכ ואזורים נוספים השנויים במחלוקת, תוך שימוש בצבא עיראק, ובמקביל גם ניסתה למזער נזקים מול איראן בעיראק ובסוריה.

פוטין בנה על כך שממשלת כורדיסטאן העיראקית תרחיב את השפעתה של רוסיה ואת נכסי האנרגיה שלה באזור. רוסנפט, חברת האנרגיה הרוסית, השקיעה כארבעה מיליארד דולר במגזר האנרגיה באזור. הוא לא בנה על כך שנשיא כורדיסטאן העיראקית, מסעוד ברזאני, ימשיך בשלו למרות האזהרות מכל הכיוונים, וילך על משאל עם הרה-אסון על עצמאות לכורדים. החלטתו של ברזאני דרבנה את ממשלת עיראק לכבוש מחדש את כירכוכ ואזורים נוספים השנויים במחלוקת, במה שג'נגיז צ'נדאר מכנה התבוסה הכורדית הקשה ביותר מאז 1975, כשמפלגת כורדיסטאן הדמוקרטית איבדה את תמיכתה של איראן ונרמסה על ידי צבאו של סדאם חוסיין.

בסיכום השבועי מ-1 באוקטובר, שעה שהמשבר סביב משאל העם הכורדי הגיע לשיאו, כתבנו שפוטין מחושק בעיראק, ושיש לו הרבה מה להפסיד, אף שלא נותר ללא אפשרויות כלשהן. "אם לא ישתמש נכון בקלפים החלשים שלו בצפון עיראק, ואם יתמוך בברזאני המוחלש, הוא עלול לחשוף את עצמו ולעבור למגננה הן בסוריה והן בעיראק, ועוד יותר מזה להיקלע לעימות מול איראן וטורקיה - התרחיש הגרוע מכל", כתבנו. "לחלופין, הוא עשוי להתקרב בעדינות ובזהירות אל הציר המתחזק והולך בין איראן לטורקיה, ולהרחיק את עצמו בשקט מהתלות בברזאני, תוך שהוא פותח דיאלוג עם בגדד כדי לשמור על האינטרסים של רוסיה בצפון עיראק, בכל מה שקשור לאנרגיה".

ורוסיה אכן התקרבה לבגדד, וכן לציר המתגבש בין איראן לטורקיה, במאמץ להדביק את קצב האירועים. נדמה שעיראק ורוסיה נמצאות על סף הסכם שירחיב דו-צדדית את קשריהן הכלכליים והביטחוניים, כולל מכירת נשק אפשרית, ושמנקודת המבט של האינטרס הרוסי, גם יצמצם את החשיפה של רוסיה בצפון ויבהיר כי היא מוכנה לעסקאות נפט וגז עם בגדד. עדות לכך שעיראק מוכנה לפרק חדש בתעשיית הנפט שלה, ניתן למצוא בהזמנה של בריטיש פטרוליום (BP) לפתח את שדות הנפט שנכבשו מחדש באזור כירכוכ. שברון השעתה את פעילותה בכורדיסטאן העיראקית. 

פוטין הקפיד לתזמר היטב את אתחול היחסים עם עיראק, ובמקביל נזהר שלא לטלטל את הסירה עם איראן. אין זה מפתיע כי בשעה שהתחולל המשבר בעיראק, הכריזו בקרמלין שפוטין יבקר בטהרן ב-1 בנובמבר, לרגל פסגה משולשת עם נשיא איראן חסן רוחאני ונשיא אזרבייג'ן אילהאם אלייב. ואולם השיחות החשובות באמת, אנחנו מנחשים, יתמקדו בעיראק ובסוריה.

עוד באוגוסט כתבנו שההיערכות החדשה בין טורקיה לאיראן "תבחן את מידת ההשפעה של מוסקבה על השחקניות האזוריות", ושפוטין ינסה להתקדם ולפעול באמצעות הציר הזה, בהתחשב בקיפאון ששורר ביחסי ארה"ב ורוסיה. בעיראק, שם היתה עד כה השפעתה של רוסיה מועטה ביותר, לא נותרה לו ברירה.

פוטין מנצל גם את קשריו עם ישראל ועם איראן כדי להימנע מהסלמה בסוריה. מקסים סוחוב כותב שאיראן היתה בראש מעייניו של שר ההגנה הרוסי סרגיי שויגו, בפגישות שקיים בישראל ב-17-16 באוקטובר. שויגו "הסביר כיצד יפעלו ארבעת אזורי הפחתת האלימות בסוריה. ישראל התנגדה לרעיון שאיראן תהיה אחת המתווכות בתהליך, אבל רוסיה נחושה בדעתה לשמר את המסגרת הקיימת".

בן כספית מדווח כי הירי של טיל נ"מ סורי ב-16 באוקטובר, יום נחיתתו של שויגו בישראל, עלול להוביל מבחינתה של ישראל ל"הגדרה מחודשת של כללי המשחק" בסוריה. כספית כותב: "במהלך השיחות עם שויגו עלה, בהרחבה, גם נושא ההשפעה האיראנית הגוברת בסוריה. 'לא נקבל נוכחות איראנית על גבולותינו, זה קאזוס בלי וקו אדום ברור', אמר ליברמן ואמר אחריו גם נתניהו לגנרל הרוסי".

"תמיכתה של רוסיה בחיזבאללה עלתה גם היא על סדר היום בשיחות בין הצדדים," מוסיף סוחוב, "והרוסים כביכול הבטיחו לישראלים שהמגעים שלהם עם הארגון מסתכמים אך ורק בתכנון משותף של פעילות מסוימת בסוריה, ושאין למוסקבה שום כוונה לחמש אותו בנשק... בהתחשב בתפקידה של ישראל באזור, בכוחה הצבאי ובנכונותה להשתמש בו, מחובתו של פוטין להמשיך ולשמר את רמת התקשורת הנוכחית עם נתניהו, כדי לוודא שנוכחותה של רוסיה עצמה באזור חסינה מכל תקיפה ישראלית".

סוחוב מסכם וכותב: "בה בעת, בטהרן נחושים להרחיב ולהעמיק את הנוכחות האיראנית. במוסקבה לא רואים במצב הנוכחי מאבק שנוגע להם, ופועלים כדי לחמוק מכל תסבוכת אפשרית שתאלץ אותה לבחור צד כזה או אחר. ישראל מכבדת באופן כללי את הנוכחות הצבאית של רוסיה בסוריה - ומבינה שגם היא מפיקה מזה תועלת - ואילו איראן חיונית לרוסים בשל הסיוע שהיא מעניקה להם בשטח. אבל המטרה האמיתית של רוסיה בסוריה אינה קשורה לישראל או לאיראן. ובכל זאת, במוסקבה נזהרים שלא לאפשר לאף אחד מן הצדדים לנצל את נוכחותה של רוסיה לרעתו של הצד האחר״.

שעה שהרוסים מסתגלים לשינוי במצב בעקבות כיבוש כירכוכ, נדמה שממשל טראמפ נמצא בהילוך אחורי, לאחר שאימץ עמדה של משחק סכום אפס כלפי איראן. 

היועץ לביטחון לאומי, הגנרל ה״ר מקמאסטר, אמר ב-19 באוקטובר כי הוא רואה בחזונו "עיראק יציבה שאינה קשורה לאיראן", כפי שדיווחה לורה רוזן, אבל נשמע כמי שמדבר מהרהורי לבו ואינו מחובר לקרקע המציאות, ואולי זה גם ימנע מוושינגטון לבחון את הסוגיה בעין אנליטית ולגבש את האסטרטגיה הדרושה כדי להדביק את הקצב של איראן - וכיום גם של רוסיה - בעיראק.

במשך תקופה ארוכה שרר כמובן נתק בין עיראק לאיראן, אבל ארה"ב שמה סוף לנתק הזה כשחיסלה את סדאם חוסיין ב-2003. והיו כמובן גם הבחירות לפרלמנט העיראקי ב-2010, כשהגוש בראשותו של איאד עלאווי, לאומן חילוני שהתנגד להשפעה האיראנית בעיראק, זכה ברוב המושבים בבית. אלא שהאיראנים הערימו על ארה"ב, ובמיוחד מפקד כוח אל-קודס במשמרות המהפכה האיסלאמית של איראן, קאסם סולימאני, שווידא כי הפרלמנט של עיראק לא יאשר את הסכם מעמד הכוחות עם ארה"ב. בסופו של דבר, דרשו האמריקאים מעלאווי לרדת מהבמה, ובמקומו מונה לראש ממשלה נורי אל-מאלכי, פוליטיקאי עדתי יותר שחידש את הקשרים עם איראן.

וכשארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) כבש שטחים נרחבים מעיראק ב-2014, גם איראן התגייסה לעזור, בדיוק כמו ארה"ב, ולא רק לבגדד אלא גם לכורדיסטאן העיראקית. בחזית המאבק עמדו בגאון יחידות הגיוס העממיות (PMU) - בהן יחידות שקיבלו מימון מאיראן, ואחרות שחברו לאנשי דת ולמנהיגי מיליציות בעיראק - ולצדן נלחמו בדאעש מאז 2014 גם כוחות הביטחון הפדרליים של עיראק. האג'נדה של רבים ב-PMU עדתית יותר מאשר לאומית, אבל מרוב המהומה התקשורתית סביב איראן שמתנהלת היום בוושינגטון, אפשר כמעט לפספס את העובדה שחיילי PMU הם עיראקים, ולא איראנים, וזוכים לכבוד ולהשפעה רבה.

ראש ממשלת עיראק הנוכחי, חיידר אל-עבאדי, הוא לאומן עיראקי שזכה זה עתה בנקודות זכות רבות בדעת הקהל הערבית בתוך עיראק, בעקבות כיבוש כירכוכ ורוב השטחים שבמחלוקת, ללא שפיכות דמים מסיבית. הוא מדבר בשפתה של החוקה העיראקית, והוא מדבר על פיוס — לא על סגירת חשבונות עדתית. 

בהתחשב בתוצאות, אי אפשר שלא לתהות אם גם עבאדי חושב שההתערבות האיראנית "חותרת תחת עיראק", כפי שניסח זאת מקמאסטר, או שאולי היא מסייעת לממשלת עיראק במאמציה להשבת ריבונותה. ישנם, או שאולי צריכים להיות, "ניואנסים מסוימים בעמדה האמריקאית", כפי שכותבת רוזן. ארה"ב, כמו איראן, התנגדה למשאל העם על עצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, כמעט מאותן סיבות. ארה"ב רצתה להימנע מהסלמה צבאית חמורה בכירכוכ, כפי שאכן השיג עבאדי, בסיועה של איראן.

מעט יותר ניואנסים וראליזם היו משרתים טוב יותר את העמדה האמריקאית, מאשר דבריו הממוחזרים של הממשל על כך שכל פעולה איראנית היא איום על האזור ועל שלום העולם כולו (כך לפחות זה נשמע בימים אלה). עבאדי איננו עושה דברה של איראן, אבל האינטרס שלו הוא לשמור על קשרי ידידות קונסטרוקטיביים עם שכנתה החזקה ורבת-ההשפעה של ארצו. והקשרים האלה אכן הניבו תוצאות בשבוע שעבר. מנגד, עבאדי גם יודע היטב שהוא זקוק לארה"ב, בין השאר כדי לרסן את בחישותיה של איראן. תמיכתה הצבאית של ארה"ב, יותר מזו של איראן, היא שהכריעה את הכף בחילוץ המדינה מטפריו של דאעש. וושינגטון, יותר מטהרן, תהיה חיונית גם כמתווכת בפיוס עם הקהילה הסונית של עיראק, המנושלת מזכויותיה. לאיראן אין שום אמינות בנושאים כגון אלה. מאמצי תיווך אמריקאיים שיובילו לפיוס בין עיראק לסעודיה, כפי שמדווחת רוזן, יהוו צעדי ענק לקראת ייצוב האזור לאחר המלחמה.

אלא שלעבאדי אין שום אינטרס להפוך את עיראק לשדה קרב בין ארה"ב לאיראן, וכדאי מאוד שגם בוושינגטון יזכרו את זה. גישה של משחק סכום אפס מול איראן בעיראק עלול להסתיים בהפסד צורב הן של ארה"ב והן של עיראק, ובניצחון גדול עבור מוסקבה וטהרן.