יהודי ערב: מוותרים על זכות השיבה, אבל דורשים פיצוי

באולם הישיבות של האו"ם בניו יורק התקיים ביום חמישי [21 בנובמבר] הכינוס השנתי השני של הפליטים היהודים ממדינות ערב. את האירוע ארגנו המשלחת הישראלית לאו"ם בראשות השגריר רון פרושאור, הקונגרס היהודי העולמי והארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב הנקרא ווז'ק (WOJAC). הארגון נוסד בפריס ב-1975 ביוזמת חבר הכנסת והשר לשעבר מרדכי בן פורת והמיליונר ליאון תמן ז"ל, שכיהן כיו"ר הפדרציה הספרדית בבריטניה והיה מראשי יהדות מדינות ערב. משימתו של ווז'ק הייתה ועודנה "להביא לתודעת העולם את סיפורם של כמיליון יהודים מארצות ערב ומהמדינות המוסלמיות, אשר נאלצו לברוח כתוצאה ממדיניות של רדיפות, מאסרים ופוגרומים". הארגון, שסיסמתו היא "המיליון שנשכח" (The Forgotten Million), פועל להכיר בקיומם של פליטים יהודים ממדינות ערב ולפצותם על הרכוש שהותירו מאחור.

יש להניח שלכל המדינות החברות באו"ם, צמד המילים "ישראל" ו"פליטים" מתקשר מיד לסוגיית הפליטים הפלסטינים, אחת מאבני הנגף הגדולות בכל הדיונים והמגעים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל הפעם, לשם שינוי, הם הוזמנו לשמוע "מנגינה אחרת".

טל דרור, חבר המשלחת הישראלית באו"ם, אומר לאל-מוניטור כי בשנה שעברה, כשעמלו על ארגון הכינוס הראשון של הפליטים בראשותו של סגן שר החוץ לשעבר דני איילון, נציגי המדינות הערביות התנגדו לו בתוקף. הם חיפשו סעיפים בפרוטוקול כדי למנוע את קיומו, אבל לא הצליחו לסכלו. הפעם, להפתעת כולם, לצד כשלושים שגרירים ודיפלומטים שנכחו באירוע הופיעו גם שני נציגים מהמשלחת המצרית באו"ם. המארגנים ונציגי ישראל לאומות המאוחדות היו יכולים להיות מרוצים, כי הדברים שביקשו להעלות למודעות נועדו בדיוק לאוזניהם.

הקהילה היהודית במצרים הייתה מהקהילות המשגשגות במדינות ערב במאה העשרים. על פי אומדנים שונים, אוכלוסייתה מנתה בשיאה כמעט שמונים אלף נפש, אך רובם עזבו או נמלטו לאחר עלייתו של גמאל עבד אל-נאצר לשלטון ומלחמת סיני ב-1956. הנציגים המצרים באו"ם נכחו בכינוס לכל אורכו, ונותרו בכיסאותיהם גם אחרי נאום הפתיחה של השגריר פרושאור, שלא חסך את שבטו משכנותיה של ישראל:

"שישים וחמש שנים חלפו ומדינות ערב לא נתבעו מעולם לתת דין וחשבון על הפשעים שביצעו. במשך שישה עשורים וחצי הם לא קיבלו על עצמם אחריות ליצירת הפליטים היהודים."

שאלתי את לינדה מנוחין, שכמו רוב יהדות עיראק עזבה את מולדתה בשנת 1951 והשתתפה בפאנל שהציג עדויות של פליטים יהודים, מה הדרישות שלכם, וממי אתם חושבים היום לתבוע בכלל משהו?

"אני לא יורדת לרזולוציות כאלה, אבל בעיקר אנחנו דורשים הכרה. הכרה שיש דבר כזה שנקרא פליטים יהודים, ויש להם זכויות שנלקחו מהם."

ואכן, התביעה המרכזית של ווז'ק היא להכיר בעובדה שבמהלך המלחמות בין יהודים לערבים נמלטו שתי אוכלוסיות - הערבית מארץ ישראל, והיהודית ממדינות ערב. לכן יש לראות בכך חילופי אוכלוסין דה פקטו.

הדרישה השנייה של המגדירים עצמם פליטים יהודים, חברי ווז'ק, היא כאמור פיצוי על הרכוש שננטש או הוחרם כשעזבו או ברחו ממדינותיהם. אחד הדוברים בכנס היה תוופיק קאסאב, ראש הקהילה היהודית בחלב בסוריה עד 1989. הוא סיפר לבאי הכנס באו"ם על התלאות שעברה הקהילה היהודית בעיר, על הרדיפות שעברה עד שנכחדה לגמרי ועל הרכוש שהותירה בה, הכולל חפצי אומנות ויודאיקה.

"יש תפיסה פוליטית שאומרת שגם במסגרת של תהליך שלום צריך לדבר על הסוגיות האלה", מספר טל דרור, "הרבה יהודים שנאלצו להימלט והגיעו ממשפחות אמידות השאירו המון רכוש. לכן נכון להעלות את הסוגייה הזו עכשיו."

אבל איש מן הדוברים, מן הנוכחים ויש להניח שגם מן האורחים שהגיעו לשמוע את עדויותיהם של היהודים שנמלטו ממדינות ערב, אינו מעלה על דעתו שפיצוי כספי הוא דרישה מציאותית במזרח התיכון הסוער של היום. רוב היהודים הגיעו מסוריה של אסד, ממצרים שנמצאת בקריסה כלכלית ומעיראק, שהמלחמה בין הסונים לשיעים עדיין נמשכת בה ומפילה מדי חודש מאות חללים. יהודים באו גם ממרוקו ומתוניסיה, שבה החל האביב הערבי אך מצויה במשבר כלכלי עצום, והדבר האחרון שאפשר לדרוש ממנהיגיה הוא פיצוי על רכוש יהודי שנותר שם מאחור. 

אף אם הדרישה לפיצויים תישאר תלויה באוויר, ליהודים יוצאי מדינות ערב יש במה להתנחם. ישראל של היום, שקמה מתוך מיזוג גלויות, היא מדינה מתקדמת ומפותחת. סילבן שלום, שר התשתיות הלאומיות ופיתוח הנגב והגליל וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, שנאם בכנס, סיפר לנוכחים על הפער הכלכלי שנוצר בין ישראל לשכנותיה. הוריו עלו מתוניס מעיר הנמל גאבס. במשך השנים שמעו בני משפחתו סיפורים על העיר היפה. כשכיהן כשר חוץ [2005], ארגן השר שלום משלחת ישראלית לביקור בתוניס וצירף אליה גם את אמו, תושבת באר שבע היום, כדי שתחזה במו עיניה במקום שאותו עזבה ואליו היא מתגעגעת.

כשהגיעה לשם, משחזר השר שלום, אכזבתה הייתה גדולה. גאבס לא התאימה כלל למה שזכרה בדמיונה. תגובתה הייתה "לפני שישים שנה גאבס הייתה העיר היפה, ובאר שבע עיר קטנה ואפורה שקמה בחולות המדבר". היום, סיכם השר שלום, באר שבע פורחת, וגאבס עודה לכודה בעברה.