האם ארה"ב ויתרה על הדיפלומטיה במזרח התיכון?

מוחמד בין סלמן ומלך ירדן חשופים בעקבות החלטת ארה"ב

לא ברור מה אפשר להבין מדבריה של שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, במושב המיוחד שקיימה מועצת הביטחון, לאחר ש-14 מחברות המועצה מתחו ביקורת על החלטת ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל, כשהבטיחה לכל "אחיה ואחיותיה הפלסטינים... בביטחון מלא שארה"ב מחויבת להשגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים", משום שלדבריה, "ארה"ב נהנית מאמינות בקרב שני הצדדים".

הפער בין המילים למעשים מבלבל מאוד, אלא אם כן מאחורי הקלעים מתבשלת עסקה שאיש אינו מודע לה, לא מנהיגי האזור, לא הפרשנים והעיתונאים, ולא העולם כולו. השגריר הפלסטיני באו"ם ענה להיילי ואמר: "החלטתה של ארה"ב פוסלת אותה מתפקידה כמנהיגה המובילה את האזור לשלום". תומס פרידמן תיאר את החלטת ארה"ב בעניין ירושלים, "אמנות הוויתור".

ייתכן שבלי משים, ממשל טראמפ יהיה הזרז לאחדות שאבדה מזמן בעולם הערבי סביב הסוגיה הפלסטינית, ויחזיר את הנושא אל קדמת הבמה בליגה הערבית. הנצים של האזור זוכים לעדנה. "ההתנגדות" האיראנית עשויה להתקבל כעת בהבנה במה שמכונה "הרחוב" הערבי והמוסלמי; הרומן בין סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות לבין ממשל טראמפ, לעומת זאת, זוכה לקיתונות של ביקורת במוניות ובבתי-קפה ברחבי העולם המוסלמי. נראה שבעניין זה, בבית הלבן לא עשו טובות לחברים מהאזור.יותר מכל מדינה אחרת, ירדן היא שנמצאת בקו החזית, ועלולה לשאת בתוצאות בחודשים הקרובים.

להחלטת ארה"ב ניתן להתייחס כחלק ממגמה נרחבת יותר, של ויתור על הדיפלומטיה האזורית. איש אינו מצפה לגדולות ונצורות מהשלום שייזום חתנו של טראמפ ויועצו המיוחד, ג'ארד קושנר, במיוחד עכשיו. המנופים הדיפלומטיים של ארה"ב הולכים ומתמעטים, ולא רק סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ארה"ב יצאה מהמשוואה הדיפלומטית גם בסוריה, והשאירה את הזירה לרוסיה, לאיראן ולטורקיה. את עתידה של סוריה קובעות "שלוש הגדולות" באסטנה בקזחסטן ובסוצ'י שברוסיה, לא בז'נבה. קשריה של ארה"ב עם סוריה ועם איראן מידרדרים מדחי אל דחי, ויחסיה עם טורקיה נקלעו למשבר. במקום למנף דיפלומטית את התבוסה של דאעש שהובילה ארה"ב עצמה, התוכנית האמריקאית לשמירה על נוכחות צבאית בסוריה היא הכשרה, ייעוץ וסיוע ל"כוחות המקומיים" לשם שמירה על הביטחון והיציבות, ובה בעת גם כדי לשלם מס שפתיים לתהליך ז'נבה, כשלמעשה ארה"ב מוותרת על תפקידה כמנהיגה ומשאירה את כוחותיה חשופים במזרח סוריה במעין מחויבות מעורפלת ללא ציר זמן מוגדר מראש.

בהקשר זה, אפשר לשכוח מהתקווה האמריקאית לנצל את השסע כביכול בין איראן לסוריה. מקסים סוחוב מסביר את המגבלות ואת היקף הקשרים בין איראן לרוסיה, ומצביע על כך שהאמון מינימלי, אבל מוסקבה וטהרן מקיימות פגישות כדי ללבן את הסוגיות שבמחלוקת. בעמדתה הנוכחית כלפי שתי המדינות, ארה"ב אינה יכולה לנצל מחלוקות שכאלה, על אחת כמה וכמה לעצב את פניה של סוריה לאחר המלחמה, חוץ מאשר בשוליים.

היעדרם של יוזמה דיפלומטית ושל מנופים מוציא את וושינגטון מהמשוואה האזורית, וכך משאיר את תפקידי ההנהגה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולנשיא צרפת עמנואל מקרון, שהופכים לשחקנים מרכזיים בדיפלומטיה של המזרח התיכון.

נסיך הכתר הסעודי, מוחמד בין סלמן, שארצו מתנגדת להחלטה האמריקאית בעניין ירושלים, עלול להיות חשוף במיוחד בעקבות התפתחות העניינים הזאת. גם בנושאים אחרים התגלעו מחלוקות בין ארה"ב לבין הממלכה הסעודית. מזכיר המדינה האמריקאי רקס טילרסון אמר ב-8 בדצמבר: "באשר למשבר בין הסעודים לבין קטאר, להתנהלות שלהם במלחמה בתימן ולמצב ששורר בלבנון, אני סבור שנעודד אותם להיות מדודים יותר ולכלכל את צעדיהם בזהירות רבה, לשקול היטב את השלכות מעשיהם".

בין אם הדברים הללו הם סימן לפער גדל והולך ולביקורת פתוחה שמטיחים זה בזה הממשל ואחת מבנות בריתו הקרובות, ובין אם אלו רק דברי סיכום ויריית אזהרה מצדו של טילרסון (שעל פי כל הדיווחים, יעזוב בקרוב את הממשל), אירועי השבוע האחרון מעידים כנראה על חשיבה מחודשת של ריאד כלפי מדיניותה באזור, שנחלה עד כה רק כישלון ותסכול.

עאון בונה על חרירי

סעד אל-חרירי נשאר בתפקידו כראש ממשלת לבנון. התקרית הביזארית שבמסגרתה הזעיק אותו יורש העצר הסעודי, החזיק אותו בריאד ואף אילץ אותו להתפטר בשידור חי, עד שלבסוף נדרשה התערבותו של מקרון כדי להסדיר מעבר בטוח של חרירי אל מחוץ לממלכה, מסווגת כעת כ"היסטוריה", שעה שראש הממשלה שב ונוטל את מקומו הלגיטימי והחוקתי כראש ממשלת לבנון. אפיזודה נשכחת לא פחות היא האיום שקיבל כביכול על חייו, ושסייע לו בהחלטתו להתפטר, ממש כשם שבעבר דרבן אותו איום דומה לצאת לגלות, עד שחזר ללבנון בשנה שעברה.

נשיא לבנון מישל עאון רואה בשותפות שלו עם חרירי ברית חיונית ליציבותה של ארצו בטווח הקצר, כולל עריכת בחירות לפרלמנט במאי, כמתוכנן. השאלה הנשאלת כעת היא האם ההסתמכות של עאון על חרירי היא בית קלפים. עמידתו של עאון לצדו של חרירי הייתה הצעד הנכון לחיזוק ריבונותה של לבנון, אך בה בעת גם העניקה לראש הממשלה זריקת מרץ מחודשת, לאחר התקרית המבזה עם יורש העצר. את תחייתו חב חרירי הלכה למעשה למקרון ולטילרסון. מאחורי ההימור של עאון עומדת כנראה התחשבנות אפשרית, ואולי אף חיונית, מול כוחות לבנוניים אחרים המתחרים על בנייתה מחדש של קואליציית 14 במארס.

חרירי הרוויח מהנאמנות הנלהבת לאביו, ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי, שנרצח ב-2005 בידי כוחות המזוהים כנראה עם ממשלת סוריה ועם ארגון חיזבאללה. הנאמנות הזו, וגם הנדיבות של הסעודים, אפשרו לו להמשיך ולהחזיק בקואליציית 14 במארס, גם כששורה של מנהיגים סוניים אחרים ניסו לגזול ממנו את ההנהגה. בעצם הבחירה לדבוק בחרירי, עאון מסתכן בניכור מצד האליטה הסונית וקהל הבוחרים הסוני, שעלול לחוש מנוצל בשעת חולשה.

עדיף לעאון, וללבנון, לפתוח את התהליך הפוליטי, כדי למנוע את הרושם שהנשיא ובני בריתו מבקשים לנצל את חולשתו של חרירי. ייתכן שחרירי יצליח לשנות את עתידו הפוליטי ולבנות מחדש את מפלגתו סביב קואליציה חדשה וחזקה יותר; ואם כך יהיה, הוא ושאר המועמדים יצטרכו לעבוד קשה. יהיה המנצח אשר יהיה, בין אם חרירי ובין אם מישהו אחר, הוא ייצא מחוזק; יקרה אשר יקרה, הקואליציה השלטת של 14 במארס, וגם העם הלבנוני, ייהנו מהפירות. בטור הזה עקבנו אחר הפולס הלבנוני החדש והדינמי שקורא לדבוק בדרך חדשה, עצמאית ופוסט-עדתית. אחרי הפיאסקו של החודש שעבר, תהליך פוליטי פתוח ושקוף חייב להיות חלק מתהליך ההחלמה המתבקש.