כחול לבן פספסה את ההצלחה הגדולה של הרשימה המשותפת

"זהו לילה של ניצחון ענק", הכריז בנימין נתניהו בעקבות תוצאות מדגמי הטלוויזיה, שניבאו 59 מנדטים לגוש הימין-חרדים (בתום ספירת 99% מהקולות הגוש עומד כעת על 58). נתניהו, שהצליח להביא את הליכוד להיות הסיעה הגדולה ביותר בכנסת עם 36 מנדטים, משווק את תוצאות הבחירות כניצחון הגוש במטרה לקבע בתודעה הציבורית שהוא ניצח את הבחירות, למרות שבשלב הזה אין לו רוב להקמת ממשלה.

מנגד ניצבת כחול לבן, הקוראת תיגר על שלטון נתניהו כבר שלוש מערכות בחירות רצופות אך לא מצליחה להקים ממשלה. בזמן שנתניהו הקים את בלוק הימין-חרדים המסרב להתפרק, בכחול לבן לא פספסו אף הזדמנות לריב עם שותפיהם לגוש המרכז-שמאל. כך, ללא כל צורך, השתלט בשבועות האחרונים הצירוף "הרוב היהודי" על השיח בכחול לבן, והביא למתח מיותר עם הרשימה המשותפת. במקביל ניהלה כחול לבן "קמפיין חסר אחריות" כפי שכינה זאת יו"ר העבודה-גשר-מרצ ח"כ עמיר פרץ, במטרה להעביר מנדטים ממנו אליה. בליל הבחירות הצהיר ח"כ עופר שלח מכחול לבן בחדשות 13 כי "צריך להציע אלטרנטיבה לנתניהו גם בדרך ובמהות ולא רק בניקיון הכפיים". מה זה אם לא ביקורת נוקבת על הקמפיין שניהלה מפלגתו?

יש להודות באמת: כחול לבן ניסתה כל הזמן להתחפש לימין. היא צירפה יועצים ימניים ומועמדים ימניים, ודיברה כל הזמן "ימנית". גולת הכותרת מבחינתה הייתה התנערות מהערבים, שהפכה בעידן נתניהו לסמל הימניות. רק מה, בסוף שכחו בכחול לבן להביא מצביעים ימניים...

מאז עליית נתניהו לשלטון ב-2009, אנו עדים לניסיונות כושלים של מפלגות מרכז שונות לשחזר את ההישג של מפלגת קדימה המנוחה מ-2006, אשר הביסה את הליכוד והרכיבה ממשלה (29 מנדטים אז לקדימה בראשות אהוד אולמרט, 12 לליכוד בראשות נתניהו). בפועל, הניסיונות הללו מזכירים דווקא את קדימה של 2009 בראשות ציפי לבני, אשר השיגה מנדט אחד יותר מנתניהו (28 מול 27) אך לא הרכיבה ממשלה.

קדימה קמה בנובמבר 2005 על בסיס 14 ח"כים מכהנים מהליכוד, ובזכות כך הצליחה למשוך קולות מהימין בבחירות 2006. בשנת 2009 קדימה נהנתה מקולות רבים של מחנה השמאל-מרכז, וזה בעצם מה שקורה היום עם כחול לבן. אנשיה מנסים כל הזמן לשדר "ימין", אך במציאות הם נבחרים בזכות קולות המרכז-שמאל.
בעידן הנוכחי בפוליטיקה הישראלית המרכז-שמאל חייב להשכיל ולהבין, שיש לו שתי דרכים לעלות לשלטון: הראשונה היא לקרוץ לקהל יעד עם דעות ימניות בתקווה לשחזר את הצלחת קדימה מודל 2006; והשנייה היא להפסיק לפחד ולהודות באומץ שרוב הציבור היהודי מחזיק בדעות ימניות ברמות שונות, ושהסיכוי לעלות לשלטון הוא דרך צירוף שחקנים חדשים וכריתת ברית עם האזרחים הערבים. רובם רוצים להשתלב ולהשפיע, אך לרוב הם נתקלים בטריקת דלת מהצד היהודי. כך בדיוק זיהה מנחם בגין, מנהיג הליכוד בשנות ה-70', את הפוטנציאל הטמון בבני עדות המזרח וכרת איתם ברית. הוא השכיל להבין שהם הסיכוי היחיד שלו לעשות מהפך ולעלות לשלטון, וזה אכן קרה בשנת 1977.

האם במרכז-שמאל של ימינו בשלים לצעד כזה? ספק רב. במחנה הזה מתפללים לנס בעשור האחרון כדי להחליף את נתניהו, אך לשווא. בשם הטענה המופרכת שמעולם לא הוכחה, שהתקרבות לערבים תבריח קולות מהימין הרך, המרכז-שמאל מפספס בענק.

ההישג הכי גדול בבחירות 2020 שייך לרשימה המשותפת. המפלגות הערביות המרכיבות אותה הגיעו להישג שיא מבחינתן, 15 מנדטים, ומי זוכר שלפני כשנה, בבחירות אפריל 2019, המפלגות הערביות קיבלו רק עשרה מנדטים. הרשימה המשותפת הצליחה בבחירות 2020 לנפץ את התיאוריה המוכרת בעולם הפוליטי של "השלם קטן מסך חלקיו", והיא היחידה בגוש המרכז-שמאל שהצליחה להגדיל את כוחה.

לעלייה בכוחה של הרשימה המשותפת יש לא מעט סיבות, למשל סעיף המשולש ב"עסקת המאה", התסכול מהסיסמה "רוב יהודי" של כחול לבן, ההסתה של נתניהו נגד הערבים ונציגיהם, הצבעת סולידריות לרשימה המשותפת בקרב אנשי שמאל יהודים ועוד.

ההישג הגדול ביותר של ארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת הוא המונופול שיצרו על מאגר הקולות בחברה הערבית. הרשימה המשותפת הצליחה להפוך לכתובת הבלעדית של הקול הערבי ללא מתחרים, כמעין מועדון סגור, תוך שליטה אבסולוטית בזהות המועמדים השואפים לייצג את הרחוב הערבי. אין ספק שההתנערות של המפלגות הלא ערביות מהרחוב הערבי ואי ייצוג הולם ברשימותיהן לחברה הערבית, גרמו לרבים מהמצביעים הערבים לוותר מראש על הצבעה למפלגות אלו.

בעבר זכינו לראות כל מיני מפלגות ערביות קטנות מנסות לאתגר את הרשימה המשותפת ומתמודדות מולה. בבחירות 2020 הן ויתרו מראש על התמודדות אחרי שהגיעו למסקנה שבתנאים הנוכחיים אין טעם להתמודדות כזו. המרוויחה כמובן היא הרשימה המשותפת, שהוקמה בשנת 2015 בעקבות העלאת אחוז החסימה. כעת – נוכח העלייה המשמעותית בייצוג המפלגות הערביות בכנסת – היא צריכה לומר תודה ליוזם החוק אז אביגדור ליברמן וכן לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפעם השתדל להימנע מהסתה כלפי האזרחים הערבים, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.