עסקת טראמפ היא לא המשך לאוסלו: ההשוואות המוטעות של "דיל המאה"

הטקס שנערך ביום שלישי שעבר בבית הלבן [28 בינואר], ואשר בו נפגש הימין האמריקאי עם הימין הישראלי כדי להאזין לנשיא דונלד טראמפ ולראש הממשלה בנימין נתניהו על אודות "עסקת המאה", שהראשון יזם והשני אימץ, היה משונה מאוד. הוא נזקק להרבה פרשנויות כדי להבין באיזו קטגוריה – אם בכלל – ניתן לשלבו בספריית המאמצים לשלום במזרח התיכון.

מדובר, למעשה, בהסכם אמריקאי-ישראלי המציג בפני הפלסטינים עובדה מוגמרת. כיוון שמעולם לא הוצגה תכנית בהקשר שכזה, חשוב היה לממשל האמריקאי להציב את החוברת שהציגו, לאחר שלוש שנים של חשאיות, כחוליה לגיטימית בתהליך השלום שבין ישראל לפלסטינים. המחברים הלכו רחוק, מבחינתם, ואף החמיאו לתהליך אוסלו ובעיקר לתיאום הביטחוני החשוב שבין ישראל לפלסטינים. הקורא התמים עלול לטעות ולחשוב שמדובר פשוט בתכנית המשך, אבל לא כך הם פני הדברים .

הסכם אוסלו היה ההסכם הראשון בהיסטוריית היחסים בין שני העמים, שנידון רק בינם לבין עצמם, הוסכם ונחתם בפני עם ועולם. עד 1993 הפלסטינים לא ניאותו מעולם להגיע להסכמות עם ישראל, וישראל מצדה לא הסכימה להידבר עם הגוף שהוכר על ידי העולם הערבי והעולם בכלל – ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף). בניגוד לשלום בין ישראל ומצרים שנחתם ב-1979 ולשלום בין ישראל וירדן שנחתם ב-1994, הקושי המרכזי מול הפלסטינים היה איתורו של פרטנר מוסמך כדי להגיע איתו להסכם. בסופו של דבר הסתבר כי כל הניסיונות הקודמים של ישראל למצוא לה בני שיח אחרים נכשלו, ונותר הגורם שלא הסתיר את מעורבותו במעשי טרור ואשר המפה הרשמית שלו ציירה את פלסטין משני צדי הירדן.

חשיבותו של אוסלו היא בנכונות הפלסטינית להגיע עם ישראל להסכם ביניים, מבלי לקבוע מראש את פרטיו של האופק המדיני הצפוי (ובכך גם חולשתו הגדולה); ובשורה ארוכה של הסדרים שאליהם הגיעו הצדדים שנתיים אחר כך בהסכם הביניים המפורט. אבל הישגים אלה עומדים בצילו של היתרון הגדול ביותר והוא נכונות הצדדים לנשוך את שפתותיהם וללחוץ יד זה לזה, לאחר שנים רבות של סבל שגרמו זה לזה.

כמעט 27 שנים לאחר מכן, מוצג הסכם במעמד הצד הישראלי בלבד, ומבלי להיכנס לשאלה מי אשם בכך שהצד הפלסטיני לא היה נוכח – לא במהלך העבודה על ההסכם ולא במעמד חשיפתו – מדובר כאן בנסיגה ולא בהמשך. השותף של ישראל, בעייתי ככל שיהיה, הוא הפלסטינים בראשות אש"ף. איתו עלינו להגיע להסכם קבע. המאמצים שנעשו מאז הסכם אוסלו המקורי להגיע לאופציות שונות של הסכם קבע, מוכיחות כי יש לישראל פרטנר. רק מי שאינו רוצה להגיע להסדר נאחז באמירה כי פרטנר שכזה איננו קיים. כל הסכם שאיננו בין הצדדים, אין בו סופיות, הוא יוצר מרירות ותסכול בצד שלא היה מעורב, והוא – במקרה הטוב – עוד הסכם ביניים לקראת משא ומתן על הסכם קבע.

חיסרון השותף הפלסטיני איננו עניין פרוצדורלי או משני, זהו ההבדל הגדול ביותר בין כל מה שנעשה בשלושת העשורים האחרונים לבין "עסקת המאה". החלק הכלכלי בה, מלבד שמדובר בסכומי עתק התלויים על העצים, הוא ניסיון אמיתי או מדומה לומר לפלסטינים כי יש להם פיצוי כספי על כך שנמנע מהם לפתור חלק משמעותי מבעיותיהם .

מזה שנים אחדות נתלים אנשי הימין בנאומו של יצחק רבין בכנסת, ימים אחדים לאחר שחתם עם יאסר ערפאת על הסכם הביניים בוושינגטון. בנאום זה [5 באוקטובר 1995], אשר מי שקורא בו ב"דברי הכנסת" צריך לעשות עבודת עריכה מאומצת בשל ההפרעות הבלתי פוסקות לדבריו של ראש הממשלה דאז, דיבר רבין על עמדות ישראל לקראת משא ומתן על הסדר קבע שאמור היה להיפתח בין הצדדים ב-4 במאי 1996, מו"מ שהוא עצמו לא זכה להשתתף בו.

בהציגו את עמדות הפתיחה של ישראל, אמר רבין כי מדובר בירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית, ב"מדינה מינוס" לפלסטינים ובאי חזרה לגבולות 1967. מאז התרחשו שינויים רבים. בשיחות על הסדר הקבע )בעיקר בימי אהוד ברק ואהוד אולמרט, אך גם בימי נתניהו מול מזכיר המדינה ג'ון קרי וכן בפרמטרים של קלינטון משנת 2000 וביוזמת ז'נבה הלא רשמית משנת 2003) דובר על מדינה פלסטינית מפורזת, והצד הפלסטיני לא תבע מעולם להקים צבא משלו. באשר לירושלים – הייתה נכונות ישראלית לכך שהשכונות הערביות במזרח ירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית, ובאשר לגבול בין שתי המדינות הייתה הסכמה חוזרת ופומבית לכך שגבול זה יהיה שונה מגבול 1967, אך על כל סיפוח ישראלי של שטחים בגדה המערבית יהיה פיצוי טריטוריאלי מתוך ישראל.

ההנחה של כותבי תכנית טראמפ הייתה כי רבין היה עומד גם היום על עמדותיו, אילו חי היום, ועל כך הם בונים, במידה רבה, את הלגיטימציה להצעותיהם. אבל נדמה לי שלא יהיה מוטעה לומר, שרבין היה רגיש מאוד לשינויים במציאות. לאחר שכל ראשי הממשלה שבאו אחריו היו מוכנים להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, הוא לא היה עומד על "מדינה מינוס" שאת פישרה לא הספיק לחלוק איתנו. על כל פנים, הסתמכות על דבריו אלה של רבין עם חנוכת העסקה של טראמפ היא מלאכותית מאוד.

הדבר הקרוב ביותר לתכנית טראמפ היא "תכנית אלון", שאותה הגה מי שהיה אז סגן ראש הממשלה יגאל אלון, חודש לאחר מלחמת ששת הימים [1967]. הוא ראה אז את האיום העיקרי ממזרח, התייחס לחשיבות שבשליטה על בקעת הירדן והציע להקיף את המדינה הפלסטינית שתוקם באמצעות שטחים ישראליים ריבוניים מכל עבריה. אלא שמאז חתמה ישראל על הסכם שלום עם ירדן, והמרחב העצום שלה [של ירדן] הוא אזור החיץ החשוב ביותר שיש לנו מול עיראק ואיראן. סיפוח של בקעת הירדן כיום הוא מיותר; אפילו נתניהו עצמו היה מוכן [אוקטובר 2010] "להסתפק" בהחזקת השטח למשך 40 שנה "בלבד". לקיחת 30% משטחה של המדינה הפלסטינית העתידית הופך את התכנית כולה למהלך חד צדדי, על כל סיכוניו.

תכנית טראמפ איננה תכנית לשלום. ייתכן שהחלה ככזאת, אבל העימות עם ההנהגה הפלסטינית והיעדרות הפלסטינים מהכנתה הפכו אותה לתכנית להענקת אור ירוק לסיפוח ישראלי של שליש מהגדה המערבית. המשענת האמריקאית למהלך מוטעה שכזה עלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.