האם מרוסיה יצא "הקיסינג'ר החדש" שיפתח ערוץ דיפלומטי בין איראן לישראל?

מוסקבה מציעה אזור חיץ בין היריבים השונים

ב-26-25 באפריל אירחה המועצה הרוסית לביטחון לאומי אנשי ביון וביטחון בכירים מ-18 מדינות, לרגל הכינוס הבינלאומי התשיעי של הנציגות הבכירה לענייני ביטחון שנערך בסוצ'י.

ניקולאי פטרושב, מזכיר המועצה הרוסית לביטחון לאומי קיים 40 פגישות דו-צדדיות, שבהן גם שיחות נפרדות בארבע עיניים 33עם עלי שמחאני, מזכ"ל המועצה לביטחון לאומי של איראן, ועם איתן בן דוד, ממלא מקום היועץ לביטחון לאומי של ישראל.

מקסים סוחוב מדווח כי בעקבות השיחות הללו היו שהעריכו כי מוסקבה מקדמת מגעים ישירים, או לכל הפחות מגעים עקיפים, בין איראן לישראל, כדי להפיג את המתיחות באזור.

הפגישות הללו מתקיימות על רקע הפוטנציאל הגובר לעימות בין איראן לישראל בסוריה. כתב של אל-מוניטור בביירות מדווח: "בכירים איראנים נשבעו בשבוע האחרון לנקום את מותם של שבעה חיילים איראנים, אך הקול הברור ביותר שנשמע במהלך השבוע הוא זה של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שהזהיר כי ישראל מציבה את עצמה במסלול ישיר לעימות מול איראן. לדברי נסראללה, 'הרג' האיראנים הוא אקט של 'טיפשות חמורה'. ניכר היה שדברי האזהרה של נסראללה נועדו לשגר מסר ברור שהנקמה על המתקפה הזו לא תגיע מצד חיזבאללה, אלא מצד האיראנים עצמם, ושאם אכן כך יקרה, יהיה זה עימות מסוג אחר לגמרי בין שתי אויבות אזוריות, כזה שעשוי להוביל לחצייתם מצד שני הצדדים של קווים אדומים שלא נחצו זה שנים רבות".

יוסי ביילין מהרהר בלקחים שאפשר ללמוד מההבנות שהושגו בין סוריה לישראל ב-1976, תוהה אם ניתן ליישם אותן גם במתיחות הנוכחית בין שתי המדינות, וטוען כי מה שחסר כעת הוא "קיסינג'ר חדש" שיתווך בעסקה. "גורם מהבית הלבן אמור להיות המועמד הטבעי לתפקיד כזה, אך יחסיו של ממשל טראמפ עם איראן ימנעו ממנו להיכנס לנעלי המתווך", כותב ביילין. "תיאורטית, זה גם יכול להיות שליח מיוחד של מזכ"ל האו"ם או גורם אירופאי שיעשה זאת מטעם הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי. זו צריכה להיות אישיות המגובה במערכת שמסוגלת לבדוק קובלנות על הפרת ההבנות, בדומה להבנות 'ענבי זעם' מ-1996, בין ישראל ולבנון (בעצם – בין ישראל וחיזבאללה)".

או שאולי רוסיה תיקח על עצמה את התפקיד הזה. הפוטנציאל של רוסיה לשמש כמתווכת בין איראן לישראל ודאי לא יפתיע את קוראי אל-מוניטור, מאחר שהבאנו כאן סיקור ופרשנות חסרי-תקדים סביב תפקידה של רוסיה באזור. כבר בפברואר 2014 כתבנו בטור הזה שרוסיה יכולה למלא תפקיד "של מגשרת גם בהרגעת היחסים בין ישראל לאיראן, אם כי אולי בערוצים חשאיים מאוד".

המוטיבציה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להגביר את מאמציו הדיפלומטיים באזור בעת שכזו אינה נובעת אך ורק מהמתיחות הגוברת באזור. משלא נכלל בתהליך הדיפלומטי פורץ הדרך בקוריאה, פוטין בוודאי ינסה למצב את עצמו כמתווך המוביל במזרח התיכון, ואם ינצל את קלפים שלו היטב, מאמציו הדיפלומטיים עשויים להיות מכריעים.

לדברי ביילין, "הרוסים נשארים שם בינתיים, ומבחינתה של ישראל זה, כנראה, עדיף על פני נסיגתה, משום שעם הרוסים אפשר להידבר, וההנחה היא שיש להם אינטרסים גלובליים המחייבים אותם להתנהלות שקולה. אבל גם הרוסים ישובו הביתה, במוקדם או במאוחר".

סוחוב מוסיף: "בחודשים האחרונים דובר לא פעם על האתגר הרציני שעומד בפני רוסיה, שמנסה ללהטט בין איראן לישראל. העימות הגובר בשטחה של סוריה בין שתי האויבות המרות מורכב מטבעו. אין לדעת אם מוסקבה מעלה בדיוניה עם טהרן את סוגיית הנוכחות של חיזבאללה ושאר מיליציות שיעיות סמוך לגבול עם ישראל. ואולם ההיגיון מאחורי התנהגותה של רוסיה באזור נובע בסיכומו של דבר מהניסיון להכיר בלגיטימיות של השחקניות האזוריות, ולהבין את המניעים שלהן - גם אם רוסיה עצמה אינה שותפה להם, ואף רואה בהם מניעים המנוגדים לאינטרסים שלה עצמה. על בסיס גישה זו, מוסקבה עשויה להבין את נוכחותו של חיזבאללה באזור, לפחות מנקודת מבטה של איראן. בה בעת, במוסקבה מבינים היטב שהנוכחות הזו היא מטרד מתמשך בעיני ישראל, ועל כן מהווה גם גורם להסלמה שאין להקל בו ראש, אם בקרמלין מבקשים בסופו של יום לתקן את המצב בסוריה לטווח הרחוק".

עוד כותב סוחוב: "רוסיה אכן מתקשה למלא את תפקידה כמתווכת בין שני צדדים עיקשים המתחפרים בעמדותיהם, כמו ישראל ואיראן. ועם זאת, לעת עתה, גם איראן וגם ישראל זקוקות לרוסיה בתור 'כרית אוויר' החוצצת ביניהן. ייתכן שזה לא יחזיק מעמד זמן רב - סביר להניח שלא - אך עד כה נראה שהתפקיד הזה סיפק למוסקבה את מרווח הנשימה הדרוש לה כדי לקדם סטטוס קוו של מתינות: איראן תידרש לרסן את הפעילות הפרובוקטיבית של חיזבאללה, וישראל תידרש לרסן את תגובותיה הנחרצות ואת תקיפות המנע האוויריות".

"מציאת שביל הזהב בין שתי המעצמות האזוריות תעניק למוסקבה מקום של כבוד, ואם אכן תצליח להתמודד עם כל הקשיים הנלווים, נוכחותה בסוריה עשויה להפוך לכורח המציאות", מסכם סוחוב. "מקבלי ההחלטות ברוסיה מציינים - ובצדק - שגם הישראלים וגם האיראנים נוטים להפריז בהשפעתה של מוסקבה על כל הצדדים הנוגעים בדבר. ובכל זאת, רוסיה עצמה עשתה רבות כדי לחזק את תדמיתה כמתווכת החדשה של האזור, וכעת עליה לעמוד בציפיות הללו. למעשה, קשה לחשוב על מעצמה אחרת שנמצאת בעמדה טובה יותר כדי לנתק את הקשר הגורדי הזה. רוסיה טרודה בניסיון למצוא נוסחה מקיפה שתנטרל את תחושת הסכנה של כל אחד מהצדדים. את המאמץ הדיפלומטי מזינה האמונה שהחלופות להתמודדות עם איראן הן תרחישים מבוססי-כוח, שכבר נדונו בוושינגטון ובירושלים, ואולי כרוכים בפתיחתו של ממד חדש לחלוטין במלחמה בסוריה, ואף במלחמה אזורית כוללת".

"קשה להאמין שאיראן תסייע" בנטרול הסכסוך בתימן

יורש העצר הסעודי קנה לעצמו מוניטין בעיקר כאדם שנוטל סיכונים וכמגן הקדמה, כולל חזונו הנועז לרפורמות כלכליות והניסיון לרופף את ההגבלות התרבותיות שמאפיינות את ארצו זה שנים, כמו פתיחת בתי קולנוע בממלכה ואף מתן אישור לנשים להשתתף בתחרויות של היאבקות מקצועית.

אך בכל מה שקשור לאיראן, העמדה הסעודית עדתית וריאקציונרית עוד יותר מתמיד, ונדמה שהיא מעוגנת בתורתו של מוחמד אבן עבד אל-והאב האנטי-שיעי, שייסד במאה ה-18 את גרסתה השמרנית של ערב הסעודית לאסלאם, כפי שכותב ברוס רידל. לדברי רידל, עבד אל-והאב "הפך למבקר הקיצוני ביותר של האסלאם השיעי, וכינה את חסידיו כופרים ועובדי אלילים. הצבא הסעודי בזז ערים שיעיות בעיראק, הרס בתי-תפילה שיעים במכה ופלש לתימן כדי להביס את שבטי הזיידים השיעים".

בראיון שהעניק במאי 2017, פסל יורש העצר כל ניסיון להגיע לפשרה עם איראן, בשל "האידאולוגיה הקיצונית" שלה, שאותה זיהה עם האסלאם השיעי. "אמונתם גורסת שהמהדי [הגואל] המיוחל יגיע, ולכן הם צריכים ליצור קרקע פורייה לקראת בואו של המהדי, ולהשתלט על כל העולם המוסלמי... אז איפה פה המכנה המשותף שיאפשר לנו להגיע להבנות עם המשטר הזה?".

רידל כותב כי המלחמה שהסעודים מנהלים בתימן "היא סכסוך עדתי שהידרדר למאבק כוחות אזורי בין הסעודים לאיראנים. המלחמה עולה הון עתק לממלכה ורק פרוטות לאייתוללות, ובכל זאת היא פופולרית מאוד בקרב הממסד הווהאבי".

"מבית, המלך סלמן והנסיך מוחמד ניהלו רדיפה אכזרית נגד המתנגדים השיעים במחוז המזרחי של הממלכה", מוסיף רידל. "המשטר הסעודי הפך את העיר אל-אוואמיה לעיי חורבות. תמונות לוויין מראות ששכונות שלמות נמחקו. הוצאתו להורג של איש הדת השיעי הבכיר נימר א-נימר הובילה לניתוק מוחלט של הקשרים הדיפלומטיים בין סעודיה לבין איראן. וגם המהלך הזה היה פופולרי מאוד בקרב הממסד הדתי של הווהאביה".

המערכה הסעודית להחלשת הנשיא הסורי בשאר אל-אסד, בעיקר באמצעות תמיכה בארגונים איסלאמיים קיצוניים כמו ג'ייש אל-אסלאם, שמפיצים אידאולוגיה עדתית ואלימה באותה מידה, נחלה כישלון חרוץ. גם חטיפתו המשונה של ראש ממשלת לבנון סעד אל-חרירי, כדי ללחוץ על חיזבאללה בלבנון, התפוצצה לסעודים בפנים. לדברי רידל, הרעיון של כוחות סעודיים חמושים שיחליפו את הכוחות האמריקאים בסוריה, "הוא אותה גברת בשינוי אדרת... ורעיון חלול ממילא, בהתחשב בביצועיהם של הכוחות הסעודיים בשטח בתימן".

רידל מוסיף וכותב: "עיראק היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל." אבל גם ליד המושטת של הסעודים בעיראק יש מגבלות. "עיראק איננה חברה בברית הצבאית האסלאמית שמובילה סעודיה, מתוך כוונה להתמודד מול איראן", כותב רידל. "הנכסים של האיראנים בעיראק רבים יותר מאלה של הסעודים, והם נחושים בדעתם לשמר את ההגמוניה שלהם. ולסעודים גם אין גרסה משלהם למשמרות המהפכה האיסלאמית של איראן".

רידל מסכם וכותב שסיום המלחמה בתימן הוא הצעד הנכון ביותר ליישוב הסכסוך. אבל "קשה להאמין שאיראן תסייע בכך", לדבריו. "למלחמה בתימן יש יתרון אסטרטגי חשוב עבור טהרן. הסעודים שקועים בה עד צוואר, ואילו האיראנים משלמים רק מחיר מזערי. אבל היא גם מסוכנת, במיוחד כעת, לאחר שהאיראנים שיפרו את יכולות הטילים של החותים. ריאד נתונה תחת אש, פשוטו כמשמעו. זה כמו לשחק במצית בזמן דליקת יער. האיראנים להוטים במיוחד להשפיל את הנסיך מוחמד, שכינה את [המנהיג העליון של איראן] האייתוללה עלי חמינאי, היטלר של המאה ה-21. באיראן אומרים בתגובה שיורש העצר ילדותי".

בראיון שהעניק לאל-מוניטור ב-22 באפריל, שר החוץ של איראן מוחמד ז'וואד זריף קרא לנהל "דיאלוג" עם סעודיה. "אבל חשוב הרבה יותר", הוסיף ואמר, "לזנוח את האשליה שסעודיה זקוקה לעימות עם איראן כדי לקדם את האג'נדה שלה. אני לא חושב שהם זקוקים לעימות עם איראן, או יכולים להרשות לעצמם עימות כזה".