הדמוקרטיה הישראלית נחלשת

שני מדדי הדמוקרטיה החשובים בעולם הם המדדים של העיתון אקונומיסט ושל ה-Freedom House. הטענה של הימין הישראלי היא שמעמדה של ישראל במדדים הללו יציב כבר שנים לא מעטות. אבל בעצם ישראל נמצאת בעשירון השלישי בקרב הדמוקרטיות בעולם (בדירוג לשנת 2017), ומשויכת לקטגוריית המדינות הדמוקרטיות שבהן הדמוקרטיה "פגומה". ב-2017 הצטרפה לקטגוריה הזו גם ארה"ב של טראמפ, כך שישראל אינה צריכה להתבייש, לכאורה, במעמדה.

רק ביום רביעי האחרון [3 באוקטובר] פרסם "ישראל היום" ממצאי מחקר חדש לפיו מעמדנו הדמוקרטי התייצב ואפילו שופר, כך שטענות הגורמים שמשמאל לממשלת הימין על הידרדרות במאפייני הדמוקרטיה בישראל – אין להן על מה שיסמכו.

אלא שההבדל בין זווית הראייה של ממשלת ישראל הימנית לבין זו של הציבור הליברלי הוא בכך שהראשונה מתגאה במעמדנו היחסי והשנייה מתבוננת במצבנו המוחלט. בעוד מעמדנו היחסי אכן יציב, מצבנו המוחלט דווקא מתכרסם. אנו מצליחים לשמור על מקומנו היחסי רק בזכות העובדה שכבר שנים אחדות יורדות מדינות אחרות (טורקיה, הונגריה, פולין, ארה"ב ואחרות) במעמדן; מדינות דמוקרטיות באופן חלקי יורדות למעמד של משטרים סמכותניים מובהקים, והן אלה שמעניקות לנו את הזכות המפוקפקת שלא להידרדר במורד היחסי.

במבט לאחור, מה שנראה בעיני הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה ב-1989 כ"סוף ההיסטוריה" היה, כמובן, מוטעה מאוד. שנות ה-90 היו במידה רבה חלון הזדמנויות שהפך לחלום חולף. תום המלחמה הקרה, הקמתם של משטרים בעלי אופי דמוקרטי מעבר ל"מסך הברזל", פתרון סכסוכים במקומות שונים בעולם – מדרום אפריקה ועד צפון אירלנד, הסכם אוסלו והסכם השלום בין ירדן וישראל, הפכו לכמעט אפיזודה; יותר ויותר מדינות העדיפו את "האיש החזק" על פני משטרים שנשמת אפם היא זכויות הפרט והקולקטיבים השונים בחברה, פשרות, הבנות, הקשבה לרחשי הציבור וחילופי שלטון. גם משטרים לא דמוקרטיים, כמו אלה שברוסיה ובסין, אשר הנצו בהם סימנים של ליברליזציה ופתיחות, הלכו אחורה. נדמה שהציבור הרחב משלים עם כך ואף מעדיף את מה שנראה בעיניו כדרך להבטיח חוק, סדר וגאווה לאומית, על פני חופש ביטוי, חופש התארגנות וחופש תנועה.

במשטר הישראלי ישנם כמה מרכיבים קבועים המונעים ממדינת ישראל לנסוק אל הקטגוריה הדמוקרטית העליונה. שניים מהם מאפיינים אותה מאז הקמתה: הראשון הוא שחוקי האישות בה הם חוקים דתיים (או במילים פשוטות יותר: אין הפרדה בין דת ומדינה). המאפיין השני הוא שאף שהחלטת החלוקה של האו"ם חייבה את ישראל לאשר חוקה והיא עצמה התחייבה לכך במגילת העצמאות שלה – חוקה שכזו לא נחקקה מעולם. במקומה נחקקו כמה חוקי יסוד, שלחלקם אין כלל מקום בחוקה. כיום קשה מאוד לראות איזושהי קונסטלציה פוליטית שבה חוקה תאושר בכנסת.

המחסור בחוקה נמצא ברקעם של ויכוחים לא מעטים בחברה הישראלית, וגם בימים אלה ממש מתקיים דיון לוהט בשאלה אם בסמכותו של בג"ץ לבטל גם חוקי יסוד, או שמעמדם של אלה דומה למעמדה של חוקה אשר השינויים בה מחייבים, בדרך כלל, הסכמה לאומית רחבה באמצעות רוב מיוחס בפרלמנט או במשאל עם.

מרכיב שלישי, שמלווה אותנו מאז 1967, נובע מכיבוש השטחים במהלך מלחמת ששת הימים. העובדה שמיליוני פלסטינים נמצאים תחת שלטון ישיר או עקיף של ישראל, ואין דמיון בין זכויותיהם לבין זכויות אזרחי ישראל, היא נטל כבד על הדימוי העצמי של ישראל כמגדלור של דמוקרטיה באזור בלתי דמוקרטי, והוא מכביד והולך ככל שהזמן נוקף – גם אם ההשוואה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה סובלת מחוסר דיוק.

הדמוקרטיה הישראלית התקדמה באופן ניכר בשנות קיומה. אין חולק על כך. היא הקדימה משטרים אחרים בביטול עונש המוות, ובית המשפט העליון חצב בה זכויות אדם בתחומי חיים שונים, שהעמידו אותה באחד המקומות הטובים בעולם בהיבטים שונים. חופש הביטוי בה התרחב, והשליטה הישירה של הממשלה בכלכלה ובתקשורת הממלכתית נסוגה. מי שמשווה את ישראל של שנות ה-50 לישראל של ימינו יכול, כמובן, להצביע על שינויים דרמטיים, אך מי שזוכר את העולם בשנות ה-50 ואת ישראל בתוכו אל מול שנות הסנטור ג'וזף מקארתי באמריקה ושנות סטאלין בבריה"מ, יודע כי באותן שנים הייתה ישראל "אור לגויים".

מה שמתרחש אצלנו בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז קום הממשלה הנוכחית ב-2015, הוא פעילות אינטנסיבית לצמצום חירויות, לתביעת נאמנות כתנאי לזכויות ולכפיית ההכרה בשלטונה של ישראל על השטחים הכבושים (בצורת מניעת סבסוד מוסדות תרבות שאינם מוכנים לפעול בהתנחלויות, למשל). הפעילות האיטנסיבית הזאת כוללת גם חקיקה האוסרת על הוראת ה"נכבה" – האסון הפלסטיני שהביא לעקירת מאות אלפי תושבים מיישוביהם במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, צמצום זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, תחולת חקיקה ראשית בכנסת על השטחים הכבושים, הקלת העברתם של שטחים בבעלות פלסטינית לידי ההתנחלויות, מדיניות פומבית של מינוי שופטים שמרנים ודתיים לבתי המשפט, מתן אפשרות חוקית להוצאת חברי כנסת מן הכנסת בידי עמיתיהם (חוק שמכוון, בעיקר, נגד חברי הכנסת הערבים), וכמובן חוק הלאום המהווה פגיעה ברגל גסה בשוויון האזרחים בישראל ומתן יחס מועדף ליהודים.

יש בישראל עיתונות חופשית ויש בה אופוזיציה פרלמנטרית גדולה למדי. יש בקואליציה הממשלתית כמה חברי כנסת כמו בני בגין מהליכוד או אחרים ממפלגת כולנו, המקשים על הממשלה לפגוע באופן בוטה עוד יותר במרכיבי הדמוקרטיה. יש גם יהדות אמריקאית המשפיעה, פה ושם, על החלטותיה של הממשלה, בעיקר בתחום חופש הדת, אבל החזרת דמותה הדמוקרטית של ישראל לא תיעשה ללא החלפת שלטון.

מפלגות מרכז-שמאל בישראל, שהסקרים מנבאים להן מדי פעם סיכוי סביר להוות רוב בבחירות הקרובות, חייבות להכין מראש את רשימת החוקים שהקואליציה הבאה תצטרך לבטל ולהפוך אותה לתנאי להצטרפות אל הקואליציה הבאה. אם זה לא יקרה – אין טעם לשוב לשלטון.