ביום שני השבוע [10 בפברואר] הגיעה לעזה משלחת מצרית לפגישה עם מנהיגי חמאס. בראש המשלחת עומד סגן ראש המודיעין המצרי, הגנרל איימן בדיע, ובין חבריה היה גם אחמד עבד אל-חאלק, מחזיק התיק הפלסטיני במודיעין המצרי. זו הייתה הפגישה הראשונה בין נציגים מצריים להנהגת חמאס מאז שפרץ משבר בין הצדדים בעקבות השתתפותו של איסמעיל הנייה במסע הלוויה של קאסם סולימאני בחודש שעבר [ינואר 2020]. הנייה לא שב לרצועה עדיין, ולא ידוע מתי ירשו לו המצרים להיכנס לעזה.
הפגישה בין הצדדים התקיימה בלשכתו של מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר, אך הוא לא נכח בה. עפ"י דיווחים מעזה, מנהיגי התנועה הבכירים בדרג המדיני ובזרוע הצבאית חוששים מחיסול. בהערכת מצב שקיים באוגדת עזה באותו יום אמר שר הביטחון נפתלי בנט: "ההתנהלות המופקרת של ראשי חמאס מקרבת אותנו לפעולה קטלנית מולם...אף אחד לא יהיה חסין". בחמאס הבינו את הדברים כהווייתם – איום על חייהם של ראשי התנועה נוכח הימשכות ירי הרקטות לעבר ישראל.
יום לפני כן [9 בפברואר] קיימה המשלחת המצרית סבב שיחות עם ראשי מערכת הביטחון הישראלית בהם ראש השב"כ נדב ארגמן, ראש המועצה לביטחון לאומי מאיר בן שבת ומתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף כמאל אבו רוקון. לפי דיווח של העיתון אל אח'באר, המשלחת המצרית העבירה לחמאס מסר מנתניהו עצמו, כי אם לא יעצור לאלתר את ירי הרקטות ושיגור בלוני הנפץ, ישראל תנחית מכה קשה על הרצועה שתזכה לגיבוי של אירופה וארה"ב. עוד דווח כי נציגי חמאס השיבו למצרים כי "לא תהיה רגיעה בחינם" כל עוד ישראל משתהה ביישום ההבנות. לטענתם, הלחץ הכלכלי על תושבי עזה ואי יישומן של הבנות הרגיעה יובילו ללחץ גדול יותר באזור הגבול, וכל מעשה "שטות" מצד ישראל – כהגדרתם, לרבות חיסולים של בכירים בפלגים הפלסטיניים ברצועה, יצית "מלחמה גדולה".
מבחינת חמאס, האיומים של נתניהו ובנט לא נפלו על אוזניים ערלות. הם נלקחו ברצינות הראויה. עובדה, יחיא סינוואר הסתתר ולא נפגש עם חברי המשלחת המצרית. אבל מנגד בחמאס מוכנים לקחת את הסיכון. מי שסבור בישראל שחמאס יקבל את המסר הישראלי המאיים מהמצרים ויפעל להשליט סדר ברצועה ולעצור את ירי הרקטות ושיגור בלוני הנפץ, טועה.
בחמאס רואים בעצם הפגישה עם המשלחת המצרית הישג חשוב. הנתק בין הצדדים יצר תחושה בקרב ראשי התנועה שנושא ההסדרה ירד מעל הפרק וכי ישראל חוזרת בה מכל ההבנות שסוכמו עם חמאס בשנה האחרונה. יותר מכך, מצרים הטילה סנקציות על עזה כמו העלאת מחיר הגז לבישול, והיא מערימה על הפלסטינים קשיים במעבר רפיח.
אצל חמאס, כהרגלו, כשהלחץ גובר והחשש מתסיסה של תושבי הרצועה נגדו הופך מוחשי, הדרך היחידה לפעול – דרך שלשיטתו כבר הוכיחה את עצמה בעבר – היא לחמם את הגזרה עם ישראל (מול מצרים הם לא מעיזים). זה עבד גם הפעם. ישראל הבינה דרך הרקטות ובלוני הנפץ שהמצב ההומניטרי ברצועה הוא בלתי נסבל, וכי אם לא תבוא לקראת חמאס, מלחמה בין עזה לישראל היא רק עניין של זמן. ובכל זאת, המרחק בין להבין את הסיטואציה לבין מעשים הוא גדול. אבל גם כעת, כשראשי מערכת הביטחון, כולל שר הביטחון בנט, הבינו שהמצב בעזה הוא בלתי נסבל, וכשעזה מאותתת (ומשחקת באש) שאין לה כבר סבלנות להמתין עד שיסתיימו בישראל הבחירות, מה עושים עם המסרים הללו?
על אף המסר הישראלי הנחוש והמאיים של נתניהו ובנט, בחמאס הבהירו למצרים כי הם אינם מעוניינים בהסלמה, אבל אם לא תהיה להם ברירה הם ייקחו את הסיכון שהסלמה תהיה. זה המסר המדויק שבחמאס רצו להעביר למצרים – נגמרו ימי ההמתנה. בנוסף, כפי שכתבתי במאמר קודם, הבחירות למועצת השורא החלו ואף אחד מהמתמודדים אינו מוכן להצטייר כמי שוויתר על המערכה עם ישראל ללא הישג, כלומר הסדרה או הקלות. מי שמכיר את התנהלותה של התנועה לאורך שנים, יודע שאין הפסקת אש ללא תמורה.
ישראל נתונה כבר למעלה משנה במשבר פוליטי קשה. בהמשך לכך הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות מכריעות ואינו מסוגל לתת תשובות הולמות. לממשלה המכהנת אין כרגע מדיניות ברורה מה עושים עם עזה, ולכן האיומים של נתניהו ובנט הם חסרי תכלית. הם אולי יכולים להשיג שקט מסוים לשבוע, מקסימום עד מועד הבחירות בעוד כשלושה שבועות. וגם זה בהנחה שהמשלחת המצרית הצליחה לשכנע את חמאס לגלות עוד קצת סבלנות. משהו בסגנון של ''אם יהיה שקט שיימשך שבוע, אזי תחודש אספקת המלט לרצועה''. אחרי הבחירות ישראל תצטרך להחליט באופן מיידי האם פניה למלחמה ברצועה כולל הפלת שלטון חמאס וכיבוש עזה. הטענה של גיבוי בינלאומי למבצע רחב בעזה לא תעמוד במבחן המציאות ברגע שמניין ההרוגים האזרחים יעלה, ושידורי הטלוויזיה מעזה ישדרו גופות ופצועים.
ישראל, שדחתה כל הזמן מציאת פתרון לסוגיית עזה, לכודה כעת בתוכה. אין דרך ביניים, אין דרך מילוט, יש רק שתי אפשרויות ובשתיהן קיים סיכון: הראשונה היא מלחמה שבה הסיכון ברור והמחיר לא ידוע. מניסיון "צוק איתן" [2014] היא גם אינה מבטיחה פתרון, מקסימום דוחה את הקץ ומסבכת את ישראל בימים שבהם נדמה שחל שיפור במעמדה הבינלאומי תוך חידוש הקשר עם מדינות ערביות. השנייה היא הסדרה.
ישראל דחתה את קבלת ההחלטות יותר מ-12 שנים כי סברה שסגר ממושך ילמד את חמאס לקח. זה לא קרה. עכשיו עליה לקבל החלטה בין הגרוע לגרוע ביותר, ולשלם על כך מחיר.