את מי משרתת ההסלמה הביטחונית בצפון?

יו"ר כחול לבן בני גנץ לא יכול היה לסרב להזמנה שקיבל ביום שני [26 באוגוסט] בבוקר מלשכת ראש הממשלה. גנץ הוזמן לקבל סקירה ביטחונית עדכנית בעקבות ההתפתחויות האחרונות בגזרה הצפונית. על הפרק עמדו איומי יום קודם של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה להגיב על התקיפות שיוחסו לישראל ברובע הדאחייה בביירות והעלאת דרגת הכוננות.

גנץ אמנם עומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת שהתפזרה בסוף מאי (מלבד הליכוד), אך אינו נושא בתואר הרשמי של יו"ר אופוזיציה – תפקיד שעל פי חוק מחייב את ראש הממשלה להזמין את מי שמכהן בו לפגישות דיווח בענייני המדינה לפחות פעם בחודש. לכן לנתניהו לא הייתה חובה לכאורה ליזום הזמנה כזו. גם עיתוי ההזמנה, כשלושה שבועות לפני הבחירות, מקפל בתוכו משמעויות פוליטיות שגנץ, בצדק מבחינתו, ניסה למזער. אף שליו"ר כחול לבן נאמר מראש שנתניהו לא יהיה נוכח בפגישה ושאת הסקירה יעניק לו ראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, גנץ התעקש על פורום רחב יותר. שבת הוא מינוי אישי של נתניהו, שביצע עבורו בעבר שליחות פוליטית מול רבנים. פגישה כזאת יכולה הייתה בקלות לצאת מהקשרה ולהפוך לספין בחירות בסגנון: האם גנץ בדרך לממשלת נתניהו אחרי הבחירות?

במקרה הזה גנץ הוכיח תבונה פוליטית. הוא היה חייב להיראות ממלכתי ולהתייצב לפגישה, אבל על פי דרישתו נכח בפגישה גם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה תא"ל אבי בלוט. אפילו מיקום הפגישה הורחק מלשכת נתניהו והתקיים בחדר אחר.

אבל למרות כל אמצעי הזהירות של גנץ, להזמנה מסוג זה ערב בחירות כל כך דרמטיות ובצל אירועים ביטחוניים חריגים, יש משמעויות פוליטיות.

גם מבלי שנתניהו וגנץ יישבו זה מול זה בחדר, ראש הממשלה יצר משוואת בחירות חדשה-ישנה: הוא וגנץ מתמודדים ראש בראש על ראשות הממשלה. נתניהו פועל כעת במלוא הכוח לייצר לעצמו את קואליציית ה-61 (ללא ליברמן) ולהגדיל את הכוח של הליכוד באופן שיהיה ברור שהיא המפלגה הגדולה ביותר, כך שהוא זה שיקבל את המנדט להרכבת ממשלה. ככל שגנץ יעמוד בסקרים בראש מפלגה גדולה, יהיה לנתניהו קל יותר לטעון ששלטון הימין בסכנה ולגזול מנדטים ממפלגות הימין. מנגד האסטרטגיה של גנץ וכחול לבן היא זהה: להיות המפלגה הכי גדולה. לכן הליכוד וכחול לבן צפויות שוב לשתות מנדטים ממפלגות אחיות בגושים שלהן.

גם מבלי להיות מומחה ביטחוני, ברור שהימים האחרונים מבשרים שינוי במדיניות של נתניהו מול איראן. הוא לוקח הרבה יותר סיכונים מבעבר, והאירוע בדאחייה המיוחס לישראל הוא חריג ומגלם בתוכו פוטנציאל להסלמה מיידית. גם אם נתניהו מעריך בסבירות גבוהה שנסראללה יכיל את התקיפות למרות איומיו והרטוריקה הראוותנית, האפשרות של התלקחות האזור נמצאת על השולחן.

שני המרוויחים מהאירועים הביטחוניים האחרונים הם "מר ביטחון" נתניהו ויו"ר "מפלגת הרמטכ"לים" גנץ. סדר היום הביטחוני משרת את שניהם. בכל הנוגע לזירה הצפונית גנץ מפגין ממלכתיות אחרי שהפך למעין שותף סוד להתפתחויות הביטחוניות, אך מנגד הוא תוקף את נתניהו על מדיניותו הלא אפקטיבית בעזה. יו"ר כחול לבן מזהה כאן את הבטן הרכה של נתניהו מול האלקטורט הליכודי, ולכן הוא מציג עמדה תוקפנית ממנו. 

המפסידות המיידיות הן המפלגות הבינוניות והקטנות וכל מי שמוביל סדר יום אזרחי-כלכלי. מועד ב' של בחירות 2019 התאפיין עד כה בשליטה כמעט מוחלטת של נושא הכפייה הדתית. הקמפיין האפקטיבי שהוביל יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן קבע את סדר היום וגרר את המערכת הפוליטית ואת נתניהו לקרב בלתי מוצלח מולו על ציבור עולי רוסיה.

גם המחנה הדמוקרטי, נושאי דגל המלחמה בשחיתות ובחסינות ראש הממשלה, צפוי לספוג מכה. כשיש איום ביטחוני כל כך משמעותי, הציבור הישראלי מתאחד מאחורי מנהיגיו, בוודאי בשלב הראשון, על פי האמרה הידועה: במלחמה אין אופוזיציה וקואליציה. בימים כאלה התקפותיו האישיות של אהוד ברק נגד נתניהו נתפסות כתגרניות ולא זוכות לקשב ציבורי. גם יו"ר העבודה-גשר עמיר פרץ, שמוביל סדר יום חברתי, ייפגע ככל שענייני הביטחון יישארו על הפרק. למרבה האבסורד כל השלושה – ליברמן, ברק ופרץ, כיהנו בעבר כשרי ביטחון ויכולים לנופף בניסיונם בתחום, אבל לפחות בשלב הזה הם בחרו להתמקד בקמפיינים אזרחיים.

וכך שוב מוכח בימים האחרונים, שבישראל סדר יום ביטחוני יכול לטרוף ברגע אחד את הקמפיינים האזרחיים והכלכליים האפקטיביים ביותר. די להסתכל בכותרות של הימים האחרונים כדי להבין איך הכל נשטף תחת זרם הידיעות על התקיפות הישראליות בסוריה ועל מה שאירע בלבנון. פרץ זכה לכותרות ראשיות רק בגלל גימיק גילוח השפם, וליברמן הסתבך בציוץ מיותר כאשר בישר על תפיסת רוצחי הנערה רינה שנרב והתבקש להסירו מיד על ידי הצנזורה. זה לא בדיוק משרת את תדמית הביטחוניסט אלא נתפס כפזיזות שנובעת מרצון לקושש מצביעים. ברק וראשי המחנה הדמוקרטי כמעט שאינם קיימים בשיח הבחירות.

נתניהו, שנושא גם בתפקיד שר הביטחון, הוא המרוויח הגדול. הסתבכותו הפלילית ירדה לעת עתה מראש סדר היום והוא צובר כותרות בהקשרים של מדינאות וביטחון.

האם הסיכונים הביטחוניים שנתניהו לוקח כעת קשורים לבחירות הגורליות מבחינתו והרצון לקרוץ לימין? זו שאלה שקשה לענות עליה. מה שברור הוא שנתניהו של אוגוסט 2019 הוא הרבה יותר נועז מבחינה ביטחונית בחזית הצפונית ונוקט פעולות שיכולות לסבך את מדינת ישראל במלחמה שעד כה הצליח להימנע ממנה. נראה כי הוא מעריך שכל מה שיקרה כאן מבחינה ביטחונית עד הבחירות ישרת אותו.