החקלאים משלמים את מחיר המשבר בין ישראל לירדן

כבר 25 שנים שאלי ארזי מקיבוץ אשדות יעקב מאוחד חוצה כמעט בכל יום את הגבול בין ישראל לירדן כדי לעבד את שטחיו החקלאיים הנמצאים במובלעת נהריים הירדנית. המדובר בהסדר מיוחד שנקבע בהסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994 ומספק לחקלאי האזור הישראלים פריבילגיה יוצאת דופן: הם יכולים לחצות את הגבול עם המדינה השכנה ללא צורך בדרכון ובירוקרטיה. חיילים ירדנים פותחים להם את השער דרכו הם עוברים לשטח נהריים עם ציוד חקלאי, ומעבדים את מטעי הזיתים, האבוקדו, הבננות, האבטיחים והתירס שלהם.

אלא שכל זה, לפחות בנוגע לנהריים, יסתיים ב-26 באוקטובר. אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון, חקלאי נהריים שבעמק הירדן ייאלצו להיפרד מהאדמות בבעלותם שאותן הם מעבדים כבר עשרות שנים. במועד הזה יחלפו בדיוק 25 שנים מחתימת הסכם השלום בין שתי המדינות, שאיפשר לחקלאים הישראלים להמשיך לעבד את האדמות הללו, אף שנקבע כי הן מצויות בשטח הירדני. ביום רביעי פורסם כי בנוגע לצופר הושגה הסכמה מול ירדן להארכה זמנית של ההסדר בחצי שנה; דיווחים אחרים הכחישו זאת.

היה זה פנחס רוטנברג שבשנות ה-20' של המאה הקודמת רכש קרקעות באזור נהריים מעבדאללה הראשון על מנת להקים בהן תחנת כוח הידרואלקטרית. קו הגבול המנדטורי שנקבע ב-1922 הציב את הגבול מערבית לשטחים הללו, ולמעשה שייך אותם לממלכה הירדנית העתידית שקמה ב-1946. אחרי מלחמת השחרור וקביעת הסכמי רודוס (1949) התחילו הקיבוצים באזור לגדל בשטחי נהריים גידולים חקלאיים.

ב-26 באוקטובר 1994 חתמו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן על הסכם שלום בין ישראל לירדן. ההסכם קבע כי קו הגבול בין שתי המדינות יתבסס על קו הגבול המנדטורי שנקבע ב-1922. המצב הזה יצר בעיה עבור מושב צופר שבערבה והקיבוצים אשדות יעקב איחוד ומאוחד שבעמק הירדן, שהשטחים החקלאים שלהם נמצאים ממזרח לקו הגבול המנדטורי. כמחווה של רצון טוב, סוכם כי ירדן תאפשר לחקלאים הישראלים לעבד את האדמות החקלאיות אותם עיבדו עשרות שנים, לתקופה של 25 שנים. כמו כן נקבע כי ההסדר הזה יחודש באופן אוטומטי, מלבד אם אחד הצדדים יתנגד לחידושו.

זה אכן מה שקרה. עבדאללה מלך ירדן הודיע אשתקד [אוקטובר 2018] כי לא יחדש את ההסדר, וזרק בבת אחת את חקלאי צופר ואשדות יעקב לטלטלה שעשויה לפגוע קשות בפרנסתם ולגדוע פעילות חקלאית ותיירותית של עשרות שנים.

"ההורים שלנו הם אלו שהפכו את האדמות הללו מאדמות בּוּר לאדמות חקלאיות", אומר אלי ארזי בשיחה עם אל-מוניטור. "הקרקעות הללו מעולם לא עובדו על ידי אחרים. גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן מופיע כי מדובר בקרקעות פרטיות. מה שאנחנו מבקשים זה דבר פשוט: תנו לנו להמשיך ולעבד את הקרקעות שעליהן עמלו אבותינו, ואיש אינו מפקפק בבעלות שלנו עליהן".

בשבוע שעבר [10 באוקטובר], לאחר שנואשו מאי-המעש מצד הממשלה, שיגרו החקלאים מכתב אישי למלך ירדן. במכתב שעליו חתום ראש המועצה האזורית עמק הירדן עידן גרינבאום, הוא מבקש מהמלך להיפגש עמו כדי להגיע להסדר חדש שיאפשר לחקלאים להמשיך לעבד את האדמות שלהם שנמצאות במובלעות הירדניות. "אני לא נאיבי", אומר גרינבאום לאל-מוניטור. הוא מודה כי הסיכויים שמלך ירדן יתערב במשבר דומים לזכייה בלוטו, "אבל מי שלא ממלא כרטיס לוטו – ודאי לא יזכה. חקלאים הם אנשים אופטימיים. מי שזורע בחורף כדי שהקרקע תצמיח גידולים באביב, חייב להיות אופטימי. בסופו של דבר, יש לנו יחסים מצוינים והרבה שיתופי פעולה עם שכנינו מעבר לגבול. אנחנו נלחמים יחד במזיקים לחקלאות, נאבקים יחד בשריפות ועוד".

לדבריו, הירדנים לא ירוויחו דבר מהמהלך הזה, והפוטנציאל בשיתוף פעולה הוא גדול. "במקום שהקרקע הזו תהפוך לאדמת טרשים, אנחנו מושיטים יד לירדנים ואומרים להם: בואו נשלב ידיים. בואו נקים פרויקטים משותפים של החלפת ידע, נעסיק ירדנים במטעים, נייצר יחד פרויקט תיירותי סביב תחנת הכוח ההיסטורית ונייצר כאן עתיד משותף. הרי בכל מקרה מדובר באדמות פרטיות שאיש מלבדנו לא יכול להשתמש בהן".

מי שמאמץ נימה קצת פחות אופטימית הוא פרופ' אשר ססר, מומחה לירדן מאוניברסיטת תל אביב. "חקלאי נהריים וצופר משלמים את מחיר האכזבה הירדנית מהסכם השלום", הוא אומר לאל-מוניטור. "אחרי הסכם השלום, הירדנים היו משוכנעים שהבעיות המרכזיות שלהם יתקדמו לעבר פתרון. הם קיוו שתקום מדינה פלסטינית ושהכלכלה שלהם תפרח, אבל בפועל קרה ההפך. הציפיות שלהם לא התמלאו, והחמור מכל, ירדן רואה בהעדר הסדר לבעיה הפלסטינית איום על קיומה".

אלי ארזי היה בעבר חבר במשלחת הדיפלומטית ליישום הסכם השלום, והוא חבר קבוע בוועדה המשותפת הישראלית-ירדנית שעוסקת בנושא נהריים וצופר. לדבריו, הלחץ מהרחוב הירדני שמופעל על המלך מעכב פתרון. "ישראל תהיה חייבת לתת משהו בתמורה", הוא אומר, "בשלב ראשון אנו חותרים להשיג הארכה להסדר המיוחד עד שתקום ממשלה (בישראל). לאחר מכן צריך להציע לעבדאללה יותר שיתוף פעולה בנושא הר הבית ולבדוק לעומק את הטענות הירדניות על עיכוב פרויקטים משותפים כמו שער הירדן, ותעלת הימים".

ארזי טוען שירדן מרוויחה לא מעט משיתוף הפעולה עם ישראל. "אסור לשכוח שישראל נותנת לירדן 55 מיליון קוב מים בשנה, ואמורה לתת להם עוד כ-50 מיליון. יש גם הרבה סיוע ביטחוני. המשך שיתוף פעולה ישרת את שני הצדדים".

מנגד, פרופ' ססר מעריך שהמצב די אבוד מבחינת החקלאים הישראלים. "אני מתקשה לראות איך הירדנים חוזרים להסדר המיוחד", הוא אומר. "גם ההכרזה של נתניהו על סיפוח בקעת הירדן לא תרמה לעניין". ססר משוכנע, שבניגוד לטענות על כך שהמלך מושפע מלחצי הרחוב, בפועל דווקא המדיניות הישראלית היא זו שיצרה את המשבר. "שלילת רעיון שתי המדינות בישראל, המצב בהר הבית והעובדה שהירדנים חשים כי ישראל לא ממלאת את חלקה בהסכם השלום, יצרו עילה אמיתית לעבדאללה כדי שלא לספק את המחווה הזו לישראל. מבחינתו, אין כל סיבה שהוא ימשיך להפגין מחוות ידידותיות לישראל, בזמן שהוא לא מקבל את מה שהוא מצפה לקבל".

בינתיים, גרינבאום כבר מתכונן לעזיבה. "אם נאלץ לצאת, נשאיר את הקרקעות כמו שהן, יחד עם התשתיות והגידולים", הוא מצהיר. לדבריו, עבור החקלאים מדובר בהרבה יותר מקרקע לחקלאות. "טרומפלדור אמר 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. שנים רבות אנחנו מקיימים את הציווי הזה. זו הציונות. הקרקע מבחינתנו היא לא רק אמצעי ייצור. עזיבה שלנו את הקרקע היא פגיעה ישירה בעשייה הציונית שלנו. אני מקווה שגם הממשלה מבינה את זה".