ישראל מעוניינת באבו מאזן חלש אבל שולט

יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ציפה למחאה עממית גדולה וזועמת יותר ברחובות רמאללה, ג'נין, שכם וחברון בעקבות הצגתה של תוכנית טראמפ [28 בינואר]. לא היה זה מתן אור ירוק לבצע פיגועים. מבחינת אבו מאזן הוא קיווה להפגנות שיעודדו תמיכה בו בשעה שחלום המדינה הפלסטינית, כפי הבטיח לעמו, הולך ונמוג.

תוכנית טראמפ מהווה מכה אישית לאבו מאזן. מרגע היבחרו הוא הבטיח לפלסטינים להביא להקמת מדינה פלסטינית בדרכי שלום ולא באינתיפאדה כפי שניסה קודמו יאסר ערפאת. אבל למרות מאמציו, כ-15 שנים הוא רק סופג מכות ודבר ממה שהבטיח לפלסטינים לא התממש. השלום מעולם לא היה רחוק יותר והכיבוש מעולם לא היה עמוק ומשפיל יותר. מבחינת הפלסטינים, תוכנית טראמפ נותנת לגיטימציה לכיבוש ומכשירה את ההתנחלויות על אדמות פלסטיניות. משמע דרכו של אבו מאזן, דרך השלום, נחלה כישלון חרוץ.

לפי סקר דעת קהל שערך המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים, בניהולו של ח'ליל שקאקי, רוב הפלסטינים (64%) תומכים בחזרה למאבק מזוין. הסקר נערך בתחילת פברואר [2020] בקרב 1,270 נשאלים, וממנו עולה כי הציבור הפלסטיני סבור שתגובתו של אבו מאזן לתוכנית טראמפ הייתה אמנם נכונה, אבל באותה מידה הוא סבור שאבו מאזן לא יממש את איומיו לבטל את ההכרה בישראל ולהפסיק את התיאום הביטחוני. משמע, רוב הציבור הפלסטיני רוצה הנהגה תקיפה שלא רק תדבר אלא גם תעשה. מדובר בחוסר אמון מובהק בראש הרשות הפלסטינית בעיתוי הקודר ביותר לפלסטינים מאז הסכמי אוסלו. יש הכרה בכך שחלום המדינה הפלסטינית אינו בר השגה, בוודאי לא תחת שלטונו של אבו מאזן.

בישראל עוקבים בעניין רב אחר התגובה הפלסטינית לתוכנית טראמפ ובוחנים איך היא משפיעה על מעמדו הרעוע ממילא של אבו מאזן. מצד אחד הייתה כמובן שביעות רצון מכך שלמעט כמה מוקדי מחאה מאורגנים, לא הצליחו בכירי הרשות להוציא את הפלסטינים בהמוניהם להתעמת עם חיילי צה"ל. מצד שני, ישנה דאגה רבה מכך שאבו מאזן בן ה-84 מתקרב לסוף דרכו הפוליטית. יורשיו הפוטנציאליים אמנם עוד לא משחיזים חרבות, אבל מצופפים שורות במחנות התמיכה בהם ומנצלים את הייאוש הפלסטיני מהעדר אופק מדיני.

ישראל מעוניינת מאוד לראות את אבו מאזן, חלש, חבוט ומוכה, כשהרחוב הפלסטיני ברובו אינו נענה לקריאותיו, אך במקביל ממשיך להחזיק מעמד. מבחינת ישראל, אם יוחלט לספח את השטחים מיד אחרי הבחירות עדיף לעשות זאת כשאבו מאזן בשלטון בתקווה שהמחאה תהיה רפה. הבעיה היא שהיחלשות נוספת במעמדו, עכשיו, מקרבת את קרב הירושה. כל אחד מהטוענים לכתר עשוי לנסות לחזק את מעמדו באמצעות התנגדות אלימה סוחפת וחזקה. אם יראה סימני חולשה כמו אבו מאזן, זה יהיה סופו של המועמד. 

שלושה אישים מרכזיים רואים את עצמם באים במקומו של אבו מאזן ומובילים את הפלסטינים למציאות אחרת עם מדיניות פחות מתרפסת ופייסנית לשיטתם: מוחמד דחלאן, מחמוד אל-עלול וג'יבריל רג'וב. מועמד פוטנציאלי נוסף, שהוא כפי הנראה "היורש" שישראל רואה בו את הדמות החיובית ביותר מבחינתה, הוא מאג'ד פראג', מפקד המודיעין הכללי הפלסטיני. סיכוייו לרשת את אבו מאזן אינם גבוהים, אולי משום שמתוקף תפקידו הוא שומר על פרופיל נמוך, אינו מתראיין ואינו מצטלם. בקרב רבים מהציבור הפלסטיני בגדה הוא דמות לא מוכרת ואין לו את בסיסי הכוח שלהם יהיה זקוק כל יורש פוטנציאלי כשתיפתח מלחמת הירושה.

דבר אחד נראה בטוח – יהיה מי שיהיה מחליפו של אבו מאזן, הוא ישאף לנקוט קו מיליטנטי נוקשה כלפי ישראל וינסה לסחוף את הרחוב הפלסטיני למחאה עממית אלימה ונחושה הרבה יותר ממה שראינו עד כה. האם אז יענה הרחוב הפלסטיני לקריאות למחאה עממית? או שמא הייאוש וחוסר האמון קיים גם ביחס לאנשים שגדלו סביב שולחנו של אבו מאזן כולל יריבו המר היום, מוחמד דחלאן? זה תלוי כנראה במה שתעשה ישראל. סיפוח חד צדדי מצד ישראל, כשאבו מאזן שולט, תגרור מחאה שניתן יהיה כנראה להכיל אותה. אבו מאזן יזעק, ימחה, ינסה לגייס תמיכה בינלאומית נגד ישראל ואף יפנה להאג, אבל בשטח ישראל תעשה מה שבא לה. התמונה תהיה אחרת במקרה של סיפוח חד צדדי מצד ישראל תחת מנהיג פלסטיני חדש. הוא יבקש להוכיח שאינו כנוע כמו אבו מאזן.

את התרחיש הזה מכירים היטב בישראל. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, ואפילו אביגדור ליברמן, הנוהגים לדבר בזלזול ובמיאוס על אבו מאזן, מעדיפים שימשיך לעמד בראש הרשות הפלסטינית כדי לשמר סטטוס קוו של רשות גוססת וחסרת יכולת להתנגד.

כדי שהמנהיג הפלסטיני הבא לא ייגרר למאבק מזוין עם ישראל, על ישראל למנוע כאוס ברשות הפלסטינית. וכאן הפרדוקס. כל מהלך ישראלי מדיני או צבאי שעלול להיתפס בדעת הקהל הפלסטינית כפגיעה בריבונות פלסטינית (גם אם לא מדובר בסיפוח שטחים חד צדדי מיידי) עלול להגביר את המחאה הפלסטינית ולהקצין את עמדותיהם של "היורשים".

במקביל להצהרותיו של אבו מאזן על כוונתו להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, בישראל דווקא מציעים לאבו מאזן בימים אלה תיאום צבאי הדוק יותר המתפרש לתחומים שנחשבו עד כה פנים-פלסטיניים, כדי לשמור על מעמדו של אבו מאזן ולהתריע מפעולות יריביו המייחלים כבר ללכתו. בשם אותה מטרה נוסף גם "שי כלכלי": ישראל תאפשר לעוד מאות פלסטינים תושבי הגדה לקבל אישורי יציאה לעבודה בישראל, ובכך אולי להוכיח שמתיחות לחוד ועסקים כרגיל.  

בין ישראל לרשות הפלסטינית מתנהל אם כך משחק כפול. בפומבי לרבות בזירה הבינלאומית מתנהלת מלחמה מדינית טעונה וחסרת פשרות; אבל במגביל במקביל מתקיימים בין הצדדים מהלכים שנועדו לחזק את אבו מאזן או לפחות לצמצם פגיעה במעמדו.